לשבור את הקרח

ספרות לגיל הרך המקדמת את ערך החברות

ד"ר שי רודין

 

החזרה לגן הילדים מזמנת אתגרים מגוונים לגננת, כמו גם לילדים, ומזמינה דיון מעמיק אודות ערך החברות, מקומה של החברות בחיינו, פחדיהם של ילדים שמא לא ירכשו חברים חדשים, והיכולת לחבור אל השונה על אף החסמים הפסיכולוגיים. כמו כן, בחברה רב-תרבותית המתאפיינת בהטרוגניות המאותרת במערכת החינוך, ערך החברות מוקנה לילדים בצד הדיון אודות הגיוון המאפיין את החברה הישראלית, מגזריה השונים, והסטריאוטיפים הנלווים אליהם. להלן רשימת ספרים מרכזיים העוסקים בתחום ומעודדים שיח המתאים לתחילת שנת הלימודים, שבה מתגבש המרקם האנושי בגן, והפרטים הופכים בהדרגה לקבוצה.


 

משהו אחר מאת קתרין קייב. נוסח עברי: יהודה אטלס (הד ארצי, 1999).

"על גבעה שטופת רוחות, לבדו, בלי אף אחד שיוכל להיות חבר שלו, גר משהו אחר". כך נפתחת האלגוריה המרגשת משהו אחר שפורסמה לראשונה בשנת 1994, על ידי הסופרת הבריטית קתרין קייב. בדידותו של משהו אחר עולה כבר מן האיור המציג את ביתו המבודד של משהו אחר, והרוחות מהוות סימבול הבא להצביע על הקשיים עמם מתמודד משהו אחר. "הוא ידע שהוא אחר כי כך אמרו לו כולם", וחרף הנידוי המוצהר, שאף להתקבל לחברתן של יתר החיות, חיקה את מנהגיהן, עד להבעת המיאוס המפורשת מצד החיות: "אתה לא שייך לפה […]. אתה לא כמונו. אתה משהו אחר". לאחר שחזר לביתו, חזרה שפירושה השלמה עם הריחוק והתבצרות במרחב הפרטי המוגן, נכנס לביתו מישהו. מישהו מסביר למשהו אחר ששניהם דומים באחרותם, וששונותם מאחדת ביניהם. בשלב הראשוני, משהו אחר מתנגד להצעת החברות של מישהו מתוך מחשבה שמישהו אינו דומה לו. כאן הוא למעשה משעתק את נוהגן של החיות הסובבות אותו, שנידו אותו על שום "אחרותו". אולם, בניגוד ליתר החיות, משהו אחר מתעשת, ואומר למישהו – "אתה לא כמוני […], אבל לי בכלל לא אכפת". לא זו בלבד שמישהו נשאר בביתו של משהו אחר, השניים הופכים לחברים, וכל אחד מהם מנסה להתאים את עצמו לשני, היינו, בניגוד לסיטואציה ההתחלתית שבה משהו אחר מנסה להתאים את עצמו ליתר החיות, כעת, משהשניים מנהלים קשר חברי, כל אחד מהם מתאמץ על מנת לסגל לעצמו חלק מהרגליו של האחר.

            בסיפור שלפנינו מוצג ערך החברות על רקע מושגי הדמיון והשונות. משהו אחר מנודה מן החברה, עניין שהאיור המוחשך מדגיש ובכך מאיר ביתר שאת את תחושת הבדידות הקשה, על רקע היותו אחר. הוא מוצא בסופו של דבר חבר שאיננו מהווה תמונת תשליל שלו, ובכל זאת, מצליח לקיים עמו קשר חברי דו-סטרי, שבו כל אחד מן השניים, מנסה ללמוד את עולמו של השני ולהתאים אליו. האיורים המוחשכים הופכים למוארים מרגע שמשהו אחר משתחרר מהתפיסה החברתית המגבילה, לפיה חבר יכול להיות רק מי שדומה לי, וזוכה לקשר חברי עם אדם שהחברה מתייגת גם כן כ"אחר".

            הסיפור שלפנינו איננו נוגע רק בסוגיית ה"אחר", מקומו השולי בחברה, והמחיר שהוא משלם בגין "אחרותו", כי אם גם בסוגיית הסולידריות בין ה"אחרים". בקונטקסט מקומי ניתן לומר, שהחברה הישראלית אמנם מהווה אריג של שונויות ואחרויות, ועם זאת, לא מאותרת סולידריות ממשית בין ה"אחרים" השונים, כזו שיכלה להעצים אותם ולסייע להם במאבקם לשוויון ולהכרה. הסיפור מקדם את החשיבה לפיה חברות מתקיימת לא רק עם הדומה לי, וכמו כן, ה"אחר" לא צריך לשאוף רק להתקבל להגמוניה ולחקות את מנהגיה, אלא גם לקשור קשרים עם "אחרים" נוספים, קשרים שיעצימו אותו ויהפכו אותו לשווה בין שווים, ישות השומרת על מהותה הפנימית ולא מבצעת מחיקה עצמית על מנת להתאים ל"עדר".


כריכת הספר חיית המחמד המושלמת

מבוקשת: חיית המחמד המושלמת מאת פיונה רוברטון. תרגמה: מירה מאיר (הקיבוץ המאוחד, 2013).

בסיפור שלפנינו מוצגת כמיהה מרכזית לחבר, המאפיינת את הנרי שחושק בכלב יותר מ"צ'יפס", "תחפושת של קאובוי", "טיול לירח", "שלום עולמי" או אוסף הצפרדעים שלו. הוא מעוניין בדיאלוג ממשי שאינו מתאפשר לו לקיים עם הצפרדעים שהוא אוסף, ואף מציין במודעה שהוא מפרסם – "עדיף מחונך" – שכן הנרי אינו מבוגר ואינו שואף לחנך את הכלב, אלא לשחק איתו.

הברווז הבודד המתואר במקביל להנרי, בוחל בשיטות הבידור המקובלות – סרטים, משחקים או גלישה במחשב, וגם הוא כמה לחבר. על כן הוא מתחפש לכלב ומגיע לביתו של הנרי. השניים מתחילים מיד במשחק משותף, אולם תחפושתו של הברווז נקרעת, והוא מתוודה וחושף את זהותו האמיתית. הנרי אמנם מאוכזב, אך לאחר רגע קט, הוא נושא אותו ברוך לביתו, ומכניס אותו לאמבטיה. פעולה מיידית זו של טיפול, אכפתיות והפגנת רוך, היא גם פעולה המשלימה עם היותו של הברווז אחר ממה שציפה לו הנרי. האמבטיה מחזירה את הברווז לסביבתו הטבעית והמיימית, ממנה ניתק עצמו על מנת להגיע להנרי, ומיד לאחריה, מחליט הנרי לחקור בספרו את יתרונות הברווז. הנרי לא עושה זאת בשביל עצמו כי אם בשביל הברווז המדוכדך. הוא שואף לשכנע את הברווז, בזה שלמרות שהוא איננו כלב, יש בו עולם ומלואו, וכידוע, זוהי מעלתו של חבר אמיתי, שמקבל את חברו על מה שיש בו ועל ההיעדר שבו. כך מבין הנרי שלמרות שהוא שירטט בתודעתו "חיית מחמד מושלמת", לעתים, "מושלם" יכול להיות גם דבר אחר ממה שקיווינו לו, וכל שנדרש הוא פתיחות ומבט שאיננו ביקורתי ושולל על בסיס תפיסות מוקדמות. לפיכך, היצירה שלפנינו מלמדת את הקוראים הצעירים, וגם את אלו המבוגרים, שלא להסתפק בישיבה בבית אל מול המחשב, אלא לנקוט בפעולה ממשית: הנרי מפרסם מודעה וכך פועל על מנת למצוא חבר, ואילו הברווז עוזב את ביתו ונוסע הרחוק על מנת להגיע להנרי. זו יצירה החותרת תחת הוירטואלית השוצפת את עולמנו, וממחישה את יתרונותיו של הקשר הממשי והבלתי אמצעי בין אנשים שונים, ואת הפער בין הרצוי לבין המצוי, בין מה שדמיינו שעתיד להיות מושלם, לבין המציאות, שכן מי שמנסה כל כך לקלוע לציפייתנו, ראוי בכל זאת לכינוי "חיית המחמד המושלמת".


אין לי עם מי לשחק מאת נעמי בן-גור (ידיעות אחרונות, 1999)

ביצירה שלפנינו בוחרת היוצרת במודע בעלי חיים אשר מתאפיינים בתכונות מנוגדות: הצב מתאפיין באיטיות, בעוד הצבי מתאפיין במהירות. שוני זה מוביל לתחושת ניכור, שכן כל אחד מן הצדדים אינו מבין שתכונה זו היא המולידה את חוסר ההבנה השורר בין השניים. בתחילה חושב הצב שהצבי שחצן, שכן הוא אומר לו "שָ" במקום שלום. אמו של פיצי הצב מבינה כי העניין אינו נובע מכוונה לפגוע אלא מתוקף השונות בין השניים:

'הוא בודאי אומר לך שלום […], אבל אתה הרי הולך לאט והוא רץ מהר. כשהוא עובר לידך הוא אומר 'שָ', וכשהוא אומר 'לום' הוא כבר נמצא רחוק, ואינך שומע. אני בטוחה שאם תהיו חברים, אתה תרוץ יותר מהר, הוא ילך יותר לאט, ותוכל לשמוע את כל ה'שלום'' (עמ' 13).

האם מנסה להסביר שלעתים מתרחש כשל פרשנות הנובע מחוסר ההכרות עם עולמו של השונה ממך. הצב מפרש את ריצתו של הצבי כאקט שחצני ומעליב, בעוד שמדובר בתכונה מושרשת של הצבי – מהירות – שכלל לא ננקטת על מנת לפגוע בו. נוסף על כך, דבריה של אמו של הצב, המובאים בגרסה דומה על ידי אביו של הצבי, מאותתים לנמען-הילד שעליו להתאים את עצמו לסביבתו ולא רק לשאוף שהסביבה תתאים את עצמה אליו. הן הצב נדרש ללכת מהר יותר והן הצבי נדרש להאט את צעדיו אם ברצונו לקשור קשר עם ישות שאיננה דומה לו ואינה שייכת לבני משפחתו/עמו. בסופו של דבר, לאחר שהשניים ממצים את אפשרות המאבק, הם מבינים כי המשחק המשותף עדיף על פני הריב והניסיון להדיר את האחר מהמקום.


כריכת הספר ילד של שוקולד

ילד של שוקולד מאת חגית כהן (ספריית פועלים, 1998).

הסיפור מציג את רתיעתה של דנה מגיל, רתיעה הנובעת ממחשבתה שגיל מלוכלך בגין צבע עורו השחום. הגננת דליה מתמודדת עם הנושא באמצעות השוואת צבעי כפות הידיים של ילדי הגן:

'תראו כמה צבעים יש לעור שלנו,' אמרה דליה

'לדנה יש צבע לבן – כמעט שקוף,

לטל יש צבע לבן – שהוא גם קצת ורדרד,

לדרור יש צבע בהיר – אבל לא לבן,

לבן יש עור בצבע בז' – קצת לבן וקצת חום,

לנועה יש עור בצבע מוקה שהוא צבע חום בהיר,

לחנה המטפלת יש צבע חום כהה קצת יותר,

ולגיל – לגיל יש צבע חום כהה יותר מלכולם (עמ' 16).

כאשר דנה לא מסתפקת בהסבר, לפיו צבעי העור של כלל הילדים שונים זה מזה, מעלה הגננת דליה חידה. על הילדים לפצח מה מזכיר לדליה צבע עורו של גיל. הילדים מעלים אפשרויות שונות – בוץ, אדמה, גזע של עץ, דובי, כלב חום – אולם דליה מציינת "זה משהו שכל הילדים אוהבים, זה משהו שאוכלים… משהו טעים… […]" (עמ' 19), והילדים מעלים אסוציאציות שונות – שוקולד, עוגת שוקולד, גלידת שוקולד, ארטיק שוקולד – ורק לאחר משחק האסוציאציות מציינת דנה "עם ילד של שוקולד זה כיף לשחק" (עמ' 22) ונראית באיור מחבקת את גיל.

            אמנם הרתיעה מה"אחר" מוצגת לאור שונותו החיצונית מן הילד הנרתע (דנה), ועם זאת, גיל מאופיין כילד ככל ילדי הגן,  ילד ש"אוהב במיוחד לבנות בקוביות ולשחק במכוניות, כמו ילדים אחרים בגן" (עמ' 4). עיצובו של גיל הוא עיצוב חוצה-מגדר, שכן לצד משחקיו בקוביות ובמכוניות, הוא משחק עם דנה וטל בפינת הבובות. בנקודה זו הסיפור מבטל את ההפרדה המינית של משחקי הגן הגוררת מִגדור של בנים ובנות והכנסה לתבניות מגדריות קשיחות, וכמו כן, באמצעות הצגתו של גיל כבעל הופעה מגדרית מגוונת, מונעת סטריאוטיפיזציה שלו, שהייתה יכולה להיווצר באמצעות אפיון "גברי" (הנענה לסטריאוטיפ השחור המאיים על הלבן) או אפיון "נשי" (הנענה לסטריאוטיפ ה"אחר" ה"נשי" הניחן ברב-שוליות). בסיפור שלפנינו הקונפליקט שהופיע בדמות דחייתה של דנה את גיל בא על פתרונו, לאחר שני שלבים: הסבר כי החברה (שמיוצגת על ידי ילדי הגן) איננה הומוגנית, וכן משחק אסוציאציות המשייך את ה"אחר" לתחומי ה"טוב" ומפקיע אותו מתחומי ה"רע" – לכלוך הנתפס כדבר שלילי ובלתי רצוי. ברקע להתרחשות עולה בנמען המבוגר השאלה, מדוע, לאחר שדנה וגיל הכירו ושיחקו תקופת מה, עלתה בה לפתע התנגדות לצבע עורו. האם דנה נחשפה לגזענות מחוץ לגן? האם שמעה מבוגרים משוחחים על שחורים כ"מלוכלכים"? שאלה זו אינה באה על פתרונה, אולם משום שבטקסט שלפנינו הן הנמען המבוגר והן הנמען הילד מתפקדים כישויות המתחנכות במקביל, הטקסט מציע למקריאי הטקסט המבוגרים לחנך את הילדים לראייה הומאנית של ה"אחר", שכן ראייה אחרת, הופכת את הילדים למשעתקים את המבט האירוצנטרי של הוריהם, ובמקרה שלפנינו, לגזענים.


כריכת הספר הפיקניק של עמליה

הפיקניק של עמליה מאת יהודית קציר (הקיבוץ המאוחד, 1994).

האלגוריה שלפנינו מתארת את הילדה עמליה, בתו של מנהל גן החיות העירוני, הדוברת את שפות החיות, המחליטה עם בוא האביב, להוציא את החיות הכלואות בכלובים לפיקניק בשדה. כאשר עמליה והחיות מתכוונות להתחיל בנסיעה, מופיעה הנמלה רוזלילימונדה ומבקשת להצטרף לנסיעה. המספרת מציינת, כי בניגוד ליתר החיות, לרוזלילימונדה לא היה כלוב משלה, והיא ישנה בכל לילה בכלוב אחר, והיתה מטיילת בבקרים במרחבי הגן ומחוצה לו, ואף מבקרת בבתי אנשים, ולכן היא הפכה למושא קנאתן של החיות: "כשהיתה נכנסת אליהן לכלוב, היו צועקות עליה ומגרשות אותה. גם את שמה לא אהבו. 'למה נמלה כזאת קטנה צריכה שם כל-כך ארוך?' רטנו". עמליה מצרפת את רוזלילימונדה למסע, והחיות מביעות התנגדות: "מספיק צפוף כאן גם בלעדיה", "היא בפזרת פה חידקיב", טען הארנב המצונן, "היא תעקוץ אותי", אמר הקוף, "היא תסתיר לי", התלונן הטווס והכלבה לא אמרה דבר, אולם הביעה אי שביעות רצון. עמליה לא נענית להפצרותיהן של החיות ומצהירה שהנמלה לא מפריעה לאף אחד.

בדבריהן של החיות נחשף הפרדוקס בין גודלה של הנמלה ומהותה, לבין דחיית הצטרפותה מתוך טיעונים שאינם נאמנים למציאות. החיות רואות דווקא אותה כתוספת מיותרת למרות קוטנה, מאשימות אותה בפיזור חיידקים, סולדות משמה, ורואות בה גורם מטריד ומפריע שיש לסלקו. כאן נחשף בפני הקורא הצעיר מנגנון ההגזעה (שימוש במאפיינים חיצוניים או תרבותיים על מנת להגדיר קבוצה כנחותה), המכוון כלפי ישות זעירה וחסרת ישע, המנקזת את שנאת הסובבים המתארים אותה כגילומה של השליליות. נמלה זו יכולה לייצג כל הופעה של "אחר", אשר חרף היותו בן מיעוט, וחרף כוחו המוגבל, מתואר על ידי הסובבים כבעל פוטנציאל להזיק ולהרע. כמו כן, באמצעות סיפורה של הנמלה מתמודדים הנמענים הילדים עם פחדם האישי, שמא ינודו על ידי יתר ילדי הגן ויוותרו לבדם.

בשעה שנערך הפיקניק, נעלמת הנמלה רוזלילימונדה. עמליה מבקשת את עזרתן של החיות באיתורה, אולם אף אחת מן החיות לא מוכנה להתפנות מעיסוקיה ולסייע לה. עמליה מוותרת על ארוחתה, ויוצאת לחפש אחרי רוזלילימונדה. עם היעלמותה של רוזלילימונדה, מתחילות החיות לשוחח, אולם כעת, השיח אודות הנמלה משתנה ומוזכרות מעלותיה. החיות מציינות את העובדה שהנמלה היתה מספרת להם על הרחובות ועל האנשים, היינו, על העולם החיצוני שנסתר מהם בגין כליאתם בכלובים. כמו כן החיות חוששות, שמא רוזלילימונדה נעלבה ועל כן החליטה ללכת ולא לחזור. לפיכך, החיות נרתמות למבצע החיפוש, ומסייעות לעמליה במציאתה של רוזלילימונדה. בסופו של דבר, נמצאה הנמלה ישנה בתוך כפפתה של עמליה, והחיות מרימות כוס פטל לכבוד חזרתה וחוזרות לגן החיות.

היצירה פועלת להעצמת דמות הילד, שכן לעמליה תפקיד מרכזי בגיבושן של החיות ובחינוכן לקבלת ה"אחרת". עמליה חשה אחריות כלפי כלל החיות, ואינה נסחפת אחר גל העוינות המופנה כלפי הנמלה. היא נוזפת בחיות, ובהמשך, מחפשת את רוזלילימונדה שנעלמה. התנהגותה מהווה מודל לחיקוי עבור יתר החיות, והן משנות את התנהגותן ומצטרפות אליה. אצל קציר, "אחרותה" של הנמלה אינה מאופיינת אפיון מעמיק עניין הפותח פתח לפרשנות של "אחרות" באשר היא: "אחרות" על רקע מראה חיצוני, אפיון תרבותי, מיקום חברתי, וכן "אחרות" לאומית או מגדרית.

הנמלה בסיפור שונה בהיבט המרחבי – היא אינה כלואה בכלוב ומכאן האנטגוניזם שהיא מעוררת. בנוסף, מידותיה קטנות ביחס לחיות האחרות וכך ה"אחרות" נובעת הן ממראיה והן ממיקומה המרחבי – יכולה לנוע ממקום למקום אך חסרת בית משלה. חרף העובדה שהיא חסרת בית, היא מעוררת את כעסם של הסובבים, וכאן לפנינו משל על ההגמוניה המתפקדת כשליטה במרחב, ועם זאת, אינה מסתפקת במרחב שלרשותה ועוינת את ה"אחר" חסר הבית, המהווה אורח בתחומיה. סופו של הסיפור מבהיר את חוסר התכלית של ההתנכלות ל"אחר" שכן לפנינו נמלה בלתי מזיקה, שלא זו בלבד שאינה פוגעת בסובבים, אלא מביאה אל תוך עולמם הסגור את העולם החיצוני ובכך מעשירה אותם, כפי שכל "אחר" מעשיר את החברה בה הוא מתקיים בצורות חשיבה והתנהגויות נוספות.


כריכת הספר פוף מוצא חברים

פוף מוצא חברים (הקיבוץ המאוחד, 2004) ואפצ'יקונת (הקיבוץ המאוחד, 2001) מאת נעמי בן-גור

פוף הדובון, גיבור הסיפור פוף מוצא חברים, הולך לגן בפעם הראשונה. הוא חושש שמא לא ירכוש חברים, ולמרות שאביו מרגיע אותו, הוא מגיע לגן ויושב בדד, עצוב ומצוי על סף בכי. האיור מציג זוג ילדים-דובונים המשחקים יחדיו, אולם פוף אינו חובר אליהם. הנמלה לילי המטפסת על רגלו מצחיקה אותו, והצחוק מושך אליו חבר חדש, וכך "נשבר הקרח", ופוף משתלב בגן ומתוודע אל חבריו החדשים. היצירה מיועדת לבני שלוש, ותפקידה לעבד את אחד הפחדים המרכזיים המאפיינים ילדים בטרם כל כניסה למסגרת חדשה – הפחד מהיעדר חברים, מבדידות ומהידחקות לשוליים החברתיים. היצירה מאותתת לנמענים-הילדים שתהליך רכישת החברים הוא הדרגתי, שילדים נוספים חולקים את הפחד שהם חשים לאור ההכרות עם ילדים חדשים, ושלעתים, החבר יימצא דווקא במקום לא צפוי ויהיה בעל אפיון מפתיע, שכן הנמלה המתחברת עם פוף ראשונה, שונה מיתר הדובונים בגן, ועדיין, בזכותה מצליח פוף להתקרב לילדים האחרים.

כריכת הספר אפיצ'קונת

בסיפור אפצ'יקונת מאופיינת העכברונת סניזי הנוהגת להתעטש ולהפריע ליתר העכברים בשעה שהם משחקים בינגו, צובעים בצבעי גואש ומשחקים בארגז החול, שכן עיטושיה מעיפים את המשחקים, מורחים את הצבעים ומכאן שהעכברים מחברים על סניזי שיר גנאי:

אפצ'י-אפצ'י לא לגשת,

אפצ'י! סניזי מתעטשת (עמ' 13).

העיטוש מגדיר את הדמות ה"אחרת", מעצים את שונותה מבני חברתה וגורם לסביבתה להתרחק ממנה. אפיון "אחרותו" של השונה כמסומנת באמצעות העיטוש, מאפשר ראייה מטאפורית שבמסגרתה העיטוש מייצג "אחרויות" שונות – בין אם חיצוניות, בין אם תרבותיות, ובין אם התנהגותיות. "אחרותה" של סניזי היא "אחרות" בלתי מזיקה, ועם זאת, היא מעוררת שאט נפש ורצון להרחיקה. סניזי אמנם נעלבת משיר הגנאי, ואף על פי כן, היא אינה מוכנה לגזור על עצמה סגירות מרחבית לאורך זמן ולהימנע מן העולם החיצוני, למרות הרצון לנדותה. היא מנסה להצטרף אל העכברים היוצאים לשוק, אולם הם שוב מגרשים אותה, והיא מסתתרת מתת לדוכן רִבות ובוכה. מעמדה של סניזי משתנה כשהיא הופכת מדמות דחויה לדמות נצרכת וחשובה עם הגעתו של החתול. סניזי מזמינה את העכברים למצוא מחסה לידה, אולם היא מתעטשת, והעכברים מבקשים לגרש אותה מהמחבוא – אותו מחבוא שהיא גילתה, והזמינה את העכברים האחרים אליו למרות יחסם העוין כלפיה. סניזי אינה מצליחה להתאפק והיא מתעטשת שוב מול החתול, והדבר מפחיד אותו וגורם לבריחתו.

            העכברים שמחים על הינצלותם, ושרים שוב את השיר שחיברו על סניזי, רק שהפעם שיר זה הופך משיר גנאי נגד ה"אחרת" לשיר הלל שמושר לסניזי לאחר ש"ניצחה" את החתול והפכה לגיבורה:

אפצ'יקונת מתעטשת,

קישתא,

קישתא

לא לגשת! (עמ' 23).

בעוד קודם לכן הציון "לא לגשת" בא לתאר קריאה לעכברים להתרחק מסניזי, הרי שעתה, ציון זה קורא לחתולים להתרחק מסניזי ומכריז על עליונותה, למרות קוטנה. שיר זה מהווה את סיומו השמח של הסיפור, המראה לקוראיו לא רק את הצורך לשלב את ה"אחר" ולהשלים עם מה שנתפס כמגרעת, אלא גם את העובדה שדווקא ה"אחר" יכול להציל את חבריו ומכאן נחיצותו. עיצוב העלילה המראה את גבורתה של סניזי – גבורה בעלת שני מימדים: ראשית, הירתמותה למען חבריה למרות היחס אליה ושנית גירוש החתול – משנה את מיקומו של ה"אחר" מנחות לגיבור נערץ, מבעל מיקום שולי לבעל מיקום מרכזי. דווקא הנתון שהגדיר את סניזי כ"אחרת" מסמן אותה בהמשך כגיבורה, היינו, מה שנתפס על ידי החברה כמטריד, הופך לדבר נצרך.

            האיור המסכם של הסיפור מציג את סניזי במרכז ההתרחשות, והוא מנוגד לאיור שהציג את סניזי במרכז ההתרחשות העוינת, כאשר כלל העכברים איימו עליה שאם תתעטש יגרשו אותה (עמ' 19). איור זה מציג את העכברים כשהם חוגגים את ניצחונם ואף מרימים את סניזי ויוצרים סביבה מעגל. ה"אחרת" שנאלצה להסתפק במרחב שולי ולמצוא מחסה מפני לעג חבריה, הופכת להיות ישות מרכזית בחבורה, והעוינות מוחלפת בשמחה.

            ייחודה של היצירה שלפנינו טמון בכך שהיא פונה במקביל לשני נמענים: הנמען החש שהוא "אחר" והנמען שמהווה חלק מקבוצת הרוב. הנמען ה"אחר" חש תקווה לאור השינוי במעמדה של סניזי ואף לומד שעליו להמשיך במאמציו להתקבל בחברה ולא לגזור על עצמו נידוי, בעוד שהנמען המהווה חלק מקבוצת הרוב לומד להכיר בכך שגם ה"אחר" יכול להועיל לו, בדומה למשל האריה והעכבר. נמען זה נחשף לנחיצותו של ה"אחר" מחד-גיסא ולפגיעותו שלו, למרות שהוא מהווה חלק מן הרוב, מאידך גיסא ומכאן השדר הפרגמטי המלמד אותו כי דחיית השונה אינה רק דבר בלתי מוסרי, אלא גם יכולה לפגוע בו לכשיזדקק ל"אחר", שכן גם מי שחש עליונות מעל "אחר" כלשהו (העכברים מול סניזי) יכול לפגוש ישות שתגרום לו לחוש נחותה, כפי שחשים העכברים מול החתול. במישור האקזיסטנציאליסטי מקודם השדר לפיו כל אדם יכול בסיטואציה אחת להיות חלק מן המרכז החברתי, ובסיטואציה אחרת, חלק מן השוליים.


סיכום

ערך החברות הינו ערך מרכזי בחברה הישראלית. מרכזיותו מכתיבה את הדומיננטיות שלו בספרות הילדים המקורית והמתורגמת לגיל הרך. היצירות שנסקרו לעיל אינן מבקשות לשרטט תמונה אוטופית של מוסד החברות, כי אם לעמוד דווקא על הקשיים המאפיינים את החברויות השונות, ולעורר שיח בדבר קשיים אלו וההתמודדות עמם. היצירות מתאימות להוראה בגנים בייחוד סביב הנושא השנתי "ה'אחר' הוא אני", שכן הן מחדדות כי ה"אחרות" כלל אינה מהווה בעיה, שכן בשוני יש יופי, ומכאן ש"האחר" יכול להיות חבר.