אורית רינגל אמיר

מחברת לילה עם אונדה

אורית רינגל אמיר
צילם: עמי אמיר

 מעולם הפרסום לכתיבה לילדים

מאז שהייתי קופירייטר (רעיונאית) ותסריטאית במשרדי פרסום, הכתיבה שלי מהירה וקולחת. הרעיונות לפרסומות הכי טובות שלי באו בדקה. ודווקא עליהן זכיתי בהרבה פרסים. פעם, כשהצגנו בפני לקוח קמפיין פרסומי, הבוס שלי סיפר לנוכחים שהקדשנו לקמפיין מחשבה רבה ועבדנו עליו המון זמן. מנהל המפעל ענה לו בחיוך "בחייך, ראיתי שאורית כתבה את הסיסמה שתוביל את הפרסום בזמן הישיבה. לא משנה, זה טוב ואנחנו 'קונים".

מה שסיפרתי בא בעצם להגיד שעכשיו, כשהתבקשתי לכתוב על עצמי, זה כבר לא עובד כך. קשה לי לכתוב על עצמי. ואולי זה לא מדויק… כי בכל הספרים שכתבתי יש גרעין של אמת. חוויות או רגשות שחוויתי בעצמי.

הכל התחיל כשעזבתי את עולם הפרסום. רציתי לעזוב כשהייתי ב"שיא ההצלחה" וכך עשיתי. הלכתי ללמוד ציור (דבר שתמיד אהבתי ולא העזתי לנסות), ציירתי וציירתי אבל משהו היה חסר לי. בציורים לא כותבים, מציירים. ואני הרי אוהבת לכתוב. אבל מה לכתוב? בפרסום כותבים קצר ומתומצת. צריך לדעת להעביר קונספט שלם במשפט אחד כתוב, או בתשדירים בני 30 שניות של רדיו וטלוויזיה. אני אוהבת לכתוב קצר ומעניין. ולמי אפשר לכתוב קצר ומעניין? לילדים! מאחר ותמיד אהבתי ילדים התחלתי לכתוב להם ספרים.

תמונה נוספת של אורית רינגל אמיר
צילם: עמי אמיר

הספרים הראשונים שכתבתי היו שלושת ספרי פטר ואלכס שאייר דני קרמן. ספרים אלה יועדו לגיל הרך והגיבורים שלהם, פטר ואלכס, הם הכלבים הפרטיים שלי. הספרים זכו להצלחה בעיקר בגלל שהילדים הזדהו עם החוויות של הכלבים: קינאה בתינוק חדש שהגיע הביתה, פחד מהחושך, פחד מגנבים ועוד.

 יום בלי לילה

אחר-כך החלטתי "לעלות כיתה" ולכתוב  לילדים שכבר קוראים בעצמם. כתבתי את יום בלי לילה ב"הוצאת רימונים" עם האיורים המקסימים של ליאורה גרוסמן. אני חושבת שבספר הזה כתבתי על נושא שעד אז לא נגעו בו בספרי ילדים: הפסקת עישון. לי, כמו לאמא של מיקה (שגם היא ציירת), היה קשה להפסיק לעשן. מאחר וגבי, אמא של מיקה, אהבה מאוד כלבים ודוד, אבא של מיקה, דווקא לא אהב, למיקה היה רעיון: הם יקנו לגבי כלבה בתנאי שתפסיק לעשן. זאת הייתה הצעה שגבי לא יכלה לסרב לה.

הכלבה של גבי
צילם: עמי אמיר

אבל מה לעשות, גבי רצתה רק כלבת טוי פודל שחורה ואותה אי אפשר היה להשיג בארץ. למען המטרה החשובה מיקה ואביה טסים לחו"ל להביא את הכלבה. שם, כמובן, מחכות להם הרפתקאות והפתעות.

 זה כמובן קרה גם לי. כבר היו לי בבית שני כלבים, חתולה ותוכית ואישי התנגד להביא עוד כלב. "ואם אפסיק לעשן?", שאלתי. "אם תפסיקי תקבלי כל מה שאת רוצה" ענה. וכך היה. הוא הביא לי מארצות הברית את ציפי שבספר קוראים לה לילה.

מדוע כתבתי ספר המשך?

אחרי שהספר יצא לאור קיבלתי מכתבים מעשרות ילדים שהתעניינו מה יקרה הלאה ובקשו שאמשיך את הסיפור. המכתב שהכי ריגש אותי היה מילד קשה שמיעה וקשה למידה. הילד סיפר לי שיום בלי לילה הוא הספר היחידי שאותו הצליח לגמור לקרוא וביקש ממני לכתוב עוד ספרים כאלה יפים שהוא וחבריו יוכלו לקרוא. כך נולד ספר ההמשך.

לילה עם אונדה, שאויר גם כן על ידי ליאורה גרוסמן, הוא ספר הרפתקאות מותח. הסיפור נבנה סביב מכונית ההונדה הישנה והאהובה של גבי, אמא של מיקה, מכונית שמיקה קוראת לה בחיבה "אונדה". המכונית נמכרת לבני זוג ששמם חביבה ומקסים, אלא שאותם חביבה ומקסים מתגלים כאנשים לא חביבים ובכלל לא מקסימים. מיקה וחבריה שלא רוצים להפרד מהמכונית האהובה (גם  לי היה קשה להיפרד  ממכונית ההונדה הישנה שלי), מטכסים עצה כיצד להחזיר אותה והמכונית משתפת פעולה. היא נמלטת מבעליה החדשים ויוצאת למסע ארוך, מסוכן ומלא הרפתקאות. האם תצליח לחזור הביתה? האם הזוג  שרכש  אותה יוותר עליה?

כריכת הספר לילה ים אונדה

מה שאני מנסה להעביר בין השורות הוא שאסור להתייחס בביטול לדברים ישנים (כנ"ל לאנשים זקנים) כי הם עדיין טובים ומועילים, לפעמים יותר מהחדשים והצעירים. סבתא של מיקה אומרת לאבא, שמכר את המכונית: "גם אני זקנה, גם אותי אתה רוצה להחליף?".

 אני חושבת שילדים קוראים את הספרים שלי בגלל כמה סיבות. אני בעצמי אדם קצת ילדותי (מה לעשות…) ולכן אני כותבת לילדים בגובה העיניים שלהם ובלי התפלספויות. האהבה שלי לילדים ולבעלי חיים מקבלת ביטוי חזק בכל הספרים. ולכן, ילדים, שרובם אוהבים בעלי חיים, ולא לכולם מרשים להחזיק בבית חיות מחמד (כמוני, בילדותי), אוהבים ומזדהים עם הספרים.