ספרים חדשים פברואר – מרץ 2014

כריכת הספר דורון הדרקוןדורון הדרקון

כתב: יונתן יבין
איורים: עופר גֵץ
עם עובד 
מנוקד
מגיל 3

דורון מתעורר בבוקר "וכולו מתרגש, מתגעש, כי גילה שבלילה הפך לדרקון, כן – כזה שיורק מפיו אש!" הפיכתו של דורון לדרקון היא הדרך באמצעותה מציג ספר חשוב זה את הזעם הילדי. בעוד הספרות הקלאסית לילדים נהגה להציג תמונה פלקטית של ילדים שקטים ומבוישים, הספרות המודרנית חושפת את מגוון האפיונים והתכונות של ילדים. במקרה שלפנינו, ההפיכה לדרקון מאפשר לסופר להציג את התנהגותו ה"רעה" של דורון, אולם ללא שיפוטיות ומתוך קבלה של הסובבים (ההורים והגננת), שגם לילדים יכול להיות יום רע (והקדימה בכך אלונה פרנקל בספרה המצוין היום הרע של טובה שפורסם בשנת 1979), שבו הם יעדיפו להתבודד ויפגינו כעס בלתי מוסבר כלפי הסובבים. האיורים המלווים את הטקסט חשובים בהבהרת הסיטואציה, שכן הספר אינו נקרא כיצירה-פנטסטית אלא כיצירה ריאליסטית. דורון רק מרגיש שהפך לדרקון, אולם המאפיינים הדרקוניים שהוא מאמץ ממחישים שלפנינו תחושה נפשית ולא הפיכה ממשית לדרקון. הזנב הוא בכלל שפופרת האמבטיה, והכנפיים הן מגבות ובהמשך סדין שנלקח מארגז המצעים. דורון ממשיך לגן, בתחושתו הדרקונית, מתחצף אל הגננת ונשאר לבדו, ללא חברים. תחושת הלבד מוצגת באופן אמביוולנטי: "היה לו גם כיף וגם לא כל כך, שאין מסביבו אף אחד". הצגה מורכבת זו מאותתת לקוראים, שהלבד נדרש להם בשעות כעס וגודש רגשי, אולם בה בעת, שכאשר מגיעה רגיעה, חוזר הצורך בחברה. הגננת, שמזהה נכונה את התחושה האמביוולנטית, פונה אל דורון כדרקון, וכך הוא מצטרף אל ילדי הגן. גם ההורים מגיבים לתחושות הזעם שהפגין דורון בארוחת הבוקר, ומגיעים ביחד לקחת אותו מהגן. הקבלה המשפחתית מעודדת את דורון ומשנה את מצב רוחו מכעס לשמחה. לפיכך הוא מחליט "שלא אכפת לו להיות לפעמים קצת נחמד. אבל רק קצת. ורק לקצת זמן". כאן מצוי המסר החתרני של היצירה, המאפשרת את שבירת מיתוס "הילד הנחמד והצייתן", לטובת הצגת דמות ילדית מורכבת בהיבט הנפשי, כזו המאפשרת לעצמה להיות נחמדה ולא נחמדה, חברותית ולא חברותית, רגישה וחסרת רגישות. שכן כפי שניסח זאת יאנוש קורצ'אק, "הילד הוא אדם", ומכאן, כי היצירה שלפנינו מזכירה לקוראיה, המבוגרים והילדים, שגם לילדים מותר להיות לא נחמדים. וזוהי גדולתה.


כריכת הספר אמא שלי תמיד ממהרתאמא שלי תמיד ממהרת

כתבה: הדסה יובֵל
איורים: דורון זֹהרי שמש
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מנוקד
מגיל 3

ספרה של הדסה יובֵל, אמא שלי תמיד ממהרת, הוא ספר מטלטל המופנה לילדים ואולי אף יותר להורים. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי נועה, ילדת גן. הוא מתמקד ביחסים המורכבים שלה ושל אמה. האם, תמיד ממהרת. "בבוקר היא ממהרת לקחת אותי לגן ולהגיע בזמן למשרד. בצהריים היא ממהרת לאסוף אותי מהצהרון ואת עומר ויעל, האחים התאומים שלי, מהמטפלת. ובערב, אחרי שהתינוקות נרדמים, היא ממהרת לבשל, לנקות ולסדר את הצעצועים ואת המשחקים במקום". נועה מביטה מהצד על הפעילויות הרבות של אמה, בעולם שבו ההפרדה בין בית לבין עבודה כבר אינה מתקיימת, והאם צריכה גם בערב, במקביל לעבודותיה בבית, להמשיך ולעבוד וכמובן, לדבר בטלפון. "הטלפון של אמא אף פעם לא מספיק לצלצל", מציינת נועה, והאיורים תומכים בכך ומראים את ידיה של האם הדומות לידי תמנון, אשר בה בעת מנקות, מאכילות, מלבישות, מסדרות ומבשלות, אגב שיחה בטלפון. מול פעלתנותה של האם בולט האב בהיעדרו: "אבא שלי גם הוא איש עסוק. הוא כל היום בעבודה. לפעמים, כשאמא לא מספיקה לדבר עם אבא, היא משאירה לו פתקים על המקרר. ככה אבא יודע מה הוא צריך לעשות". ראייה תמימה זו של הִתקשורת בין ההורים כמו גם של תִפקודו של האב המסתכם בהליכה לעבודה, מעלה תהייה על פשר המהפכה הפמיניסטית שאמנם הפכה את הנשים לבעלות קריירה לצד מלאכת גידול הילדים, אולם שימרה את זהותו המסורתית של הגבר ככזה שקיומו מסתכם בהליכה לעבודה, ונוכחותו בספירה הביתית הינה מזערית.

הסיבוך העלילתי מופיע דווקא בגן, כאשר אחת הילדות אוכלת פיתה עם חביתה. כל הילדים המקיפים אותה בוחלים בכריכים שקיבלו וצועקים "ח-בי-תה! ח-בי-תה!". נועה מחליטה לבקש מאמהּ שתכין לה ביום שלמחרת כריך עם חביתה, אולם היא מתקשה לקבל את תשומת לבה של האם. בדרך הביתה משוחחת האם בטלפון. בזמן ארוחת הערב, האם מבשלת ומשוחחת עם האב. מאוחר יותר, האם מרדימה את התאומים ולא מרשה לנועה לדבר, כדי שלא יתעוררו משנתם.

נועה מבינה, שעליה להפנים את צורת התִקשורת של אמה אִם ברצונה להעביר לה את המסר. היא מכינה לאם פתק, אולם משום שהיא אינה יודעת לכתוב, היא מציירת (בדומה לסיפור אפשר להשאיר הודעה של נירה הראל שפורסם בשנת 1995):

"בהתחלה ציירתי פתה עם חביתה, כדי שאמא תדע מה מתחשק לי לאכול מחר. אחר כך ציירתי ילדה עם שיער חום ארוך ועיניים ירוקות, שאמא תדע מי רוצָה חביתה. ובסוף הוספתי קוביות ונדנדה ומגלשה, כדי שאמא תבין שאני רוצה חביתה מחר לגן ולא לארוחת הצהרים או לערב".

המסר מגיע ליעדו, וביום שלמחרת, בגן, מגלה נועה כריך עם חביתה ופתק מאמהּ שבו ציור של האם נושקת לבתה. יש לציין, כי נועה אינה מחקה את אמה המשאירה פתקים לאביה, אלא בוחרת להשאיר פתק לאם ולא לאב מתוך ידיעתה, שהאם תתייחס לנכתב ותמלא אחר בקשתה. הבחירה לפנות לאם מגיעה אחרי ניסיונותיה הכושלים לשוחח עם שני הוריה, אולם כאשר היא מחליטה שלא להרפות (וזהו מסר חשוב לנמענים-הילדים המעודד אותם לעמוד על שלהם), היא מכוונת את בקשתה לאמה. זוהי הצהרת אמון באם העסוקה (והקשובה) כמו גם הצהרת אי-אמון באב העסוק והנעדר.

בעידן הנוכחי שמתהדר באמצעי תקשורת מתקדמים, כך מראה הספר, הפכה התקשורת הבין-אישית האינטימית, זו המתקיימת בין ילד להורה, לבלתי אפשרית. חדירתו של הטלפון הנייד לכל בית הופכת את ההורה ליעד תקשורתי בלתי מושג עבור הילדים. גם הצורך ללהטט בין מחויבויות ביתיות למחויבויות מקצועיות, וטשטוש הגבולות בין המשרד לבין הבית, בין הזמן המקצועי לזמן המשפחתי, המוליד את הצורך להמשיך לעבוד בבית בזמן הערב, מקשה על היכולת ליצור אינטימיות עם הילד, ולמעשה הופך את האם למכונה וכפי שמראים האיורים המרהיבים, מפקיע ממנה את אנושיותה: האם מוצגת כמעין שילוב של תמנון ופלמינגו, שכן היא נאלצת בו זמנית לבצע מטלות רבות ונדרשת לידיים רבות ולרגליים ארוכות במיוחד. אין לפנינו אם מזניחה או מתעללת, אלא אם ככל האמהות, שמטפלת בשלושה ילדיה במקביל לחובותיה המקצועיות והביתיות.

האיורים ההומוריסטיים מראים כיצד האם מצמיחה רגליים "ארוכות ארוכות, כמו רגליים של פלמינגו", ובכך הופכת למעין ישות על-טבעית המשתדלת להיות בכל מקום שבו זקוקים לה. הטון הילדי הינו טון מעורב הממזג פליאה, הערכה וביקורת כלפי האם. נועה כועסת שכן לא רק מטלותיה של האם מעסיקות אותה, אלא גם אובדן מקומה כבת יחידה, המוליד תחושת כאב שמוצאת דרור בצעקה שלה על אמה, שעה שהיא מרדימה את אחיה הקטנים: "אוף! מתי כבר יִקחו אותם מפה!" הסוף הטוב מוכיח לנועה שאמה קשובה לצרכיה למרות עיסוקיה המרובים ולמרות שנועה כבר איננה בת יחידה. הנמענים-הילדים לומדים, שגם כשנדמה להם שההורה עסוק בענייניו ואינו קשוב להם ולצרכיהם, הם עדיין בליבו ובמחשבותיו ונחשפים לתמונה הכוללת המציגה את מטלותיה הרבות של האם ואת זהויותיה המגוונות כאדם, שהוא בין היתר, גם אם. ואילו הנמענים-המבוגרים שמקריאים לילדיהם את היצירה, מביטים במראה (הלא מחמיאה) ומבינים, שלא די בסיפוק צרכיו הפיסיים של הילד. אין תחליף לשיח אמיתי עם הילדים, ויש צורך להקשיב להם ולאפשר להם לדבר ולספר. בעידן האַייפונים, עידן היפר-תקשורתי, ההורים צריכים ללמוד מחדש להקשיב לילדיהם לא כקול שני הנוסף לקול הבוקע מן המכשיר הסלולארי, אלא כ"סולו" בתוך מקהלת הקולות המקיפה אותם. ואם הזכרנו את המהפכה הפמיניסטית, הרי שאבות (קרייריסטים) הקוראים את הסיפור נדרשים להחליט מהו המקום שהם רוצים שיוקצה להם בלבו של ילדם, אם בכלל.


כריכת הספר פוקסיה ופוקסיןפוקסיה ופוקסין

כתבה: נורית זרחי
איורים: הלה חבקין
רימונים
מנוקד
מגיל 4

ספרון מהודר זה הוא אחד היפים שכתבה נורית זרחי, ויופיו הוא תוצר של חבירה בין סופרת מוכשרת למאיירת שכל אחד מאיוריה מהווה יצירת אמנות מהפנטת. הסיפור מגולל את חיפושיה של המלכה פוקסיה אחר חתולתה פוקסין. מה שלמראית עין מתחיל כמעשייה עממית העוסקת במלכה מפונקת, מתגלה כאלגוריה חכמה שעניינה לקיחת אחריות. בתחילת הסיפור מבקשת המלכה מהמשרתות לחפש את חתולתה האובדת. החתולה ברחה כיוון שהמלכה דרכה עליה. "אבל מה לעשות שהיא נכנסה לי מתחת לרגל", חושבת המלכה, ובכך לא מוכנה להודות באחריותה לפגיעה בחתולה. רק לאחר שהמשרתות והמלך נעלמים כולם בחיפושיהם, יוצאת המלכה פוקסיה לחפש את החתולה.

המסע הפיסי מיתרגם למסע נפשי. במהלכו, נופלת המלכה לבור ובו היא מוצאת את אלו שאבדו לה: המלך (שבניגוד למעשיות העממיות אינו מציל את המלכה השרויה במצוקה), המשרתות והחתולה. חמושה בידע שצברה במסעה, מחליטה פוקסיה המלכה שכל בור ניתן להפוך, והיא מנחה את שותפיה להפוך את הבור כפי שהופכים גרב, פעולה שמצילה אותם ומעלה אותם אל מעל פני האדמה, כשהבור הופך לגבעה. פתרון יצירתי זה מאותת לילדים הקוראים כי כל משבר ניתן להפוך לנקודת המראה, וכי בניגוד לסובבים אותה, המייללים, מתפללים ומקללים, מחשבה מקורית היא זו שעשויה לפתור משברים שונים.

המלכה, שבתחילת הסיפור נהגה לבקש מאחרים לטפל בבעיותיה, משתנה ומבינה שהיא צריכה לטפל בבעיותיה בעצמה וכן שיש לה מחויבות לאנשיה.

 הבחירה לקרוא למלכה ולחתולה בשימות דומים – פוקסיה ופוקסין, מציינת את הקרבה שבין השתיים. פוקסין מהווה חלק מפוקסיה, ולכן היא נעלבת עמוקות כאשר המלכה דורכת עליה, דריכה שמציינת רמיסה לאו דווקא פיסית. לאחר הצלתה של פוקסין החתולה, המלכה נרפאת מ"עונשה", והשפם שצמח מעל שפתיה חוזר לחתולה. לפנינו הצגה סמלית של השלכותיו של מעשה רע שממשיך לדבוק בעושהו, עד לנקודה בה העושה מחליט לקבל על עצמו אחריות ולכפר על המעשה.

הסוף הטוב אינו דומה לסופים הטובים במעשיות העממיות הקלאסיות בהם האוהבים מתחתנים. המלכה והמלך המסיימים את המעשה בנשיקה, הם זוג בשל ואוהב, וכיאה לכתיבתה של זרחי, זוג שבו המלכה מצילה את המלך, מבלי שזה יחוש שגבריותו נפגעת.



כריכת הספר אגדה על הילג הכי רע בעולםהאגדה על הילד הכי רע בעולם

כתב: אוֹאֶן קוֹלְפֶר
איורים: טוני רוֹס
כנרת
מנוקד, 94 עמ'
מגיל 7

 

 

 

ויל בן התשע משוכנע שמצבו קשה. ארבעת אחיו מעסיקים את הוריו ואין לו בפני מי לשטוח את בעיותיו. הוא מחליט שהכתובת לבעיותיו תהיה מעתה סבו. הסב מסכים, אולם רק בתנאי שוויל יאזין בתמורה לסיפוריו של הסב. וכך, מדי שבוע, כל אחד מספר לשני סיפור מצמרר הקשור בעברו, עד שוויל מבין שבהיעדר בעיות ממשיות עליו לחפש טוב יותר סיפור שישתווה לסיפורי סבו ומתפתחת תחרות בין השניים על הסיפור המצמרר ביותר. בחיפושיו אחר "חומר" מתאים, הוא שומע מאביו סיפור עליו ועל אחיו הגדול מרטי, שגורם לכל סיפורי הסב להחוויר.

הרומן ההומוריסטי הקצר שלפנינו נראה פשטני, אולם רק למראית עין. הוא דן ביחסים מתוחים בין אחים וחושף את הסכנה הטמונה ביריבות בין אחים (מרטי משאיר את ויל בן השנתיים על הכביש, והאסון נמנע רק בנס), הוא מבהיר לילדים שלכל אחד ישנן בעיות שלדעתו הן הגדולות ביותר ואף מלמד, שאם רוצים למצוא אוזן קשבת יש לספק אוזן קשבת בתמורה. במקביל, הרומן מפגיש את הנמענים עם ריאליזציה של שני מושגים ספרותיים חשובים: האחד הוא מוסר השכל, הרומן מסביר בהרחבה מהו מוסר השכל וכיצד הוא מבצבץ בין השורות. השני הוא סיפור מסגרת: הנמענים לומדים באמצעות קריאת הרומן להתמודד עם מסירתם של שני סיפורים – חיצוני ופנימי, והדבר מסייע לפיתוחה של חשיבה אנליטית.

השפה הפשוטה והקולחת, והעלילה הקצבית הופכים את היצירה למתאימה לקריאה עצמאית לילדים בכתות ב'.


כריכת הספר מעשה קסמיםמעשה קסמים

כתבה: אוריה שביט
איורים: אבי כ"ץ
הקיבוץ המאוחד 
מנוקד, 77 עמ'
מגיל 7

 

 

 

כמאל, ילד ערבי-ישראלי בן תשע, החי בעכו, יוצא למסע הרפתקאות בחיפוש אחר מצלמתו החדשה שנגנבה. כמאל המופנם, הנבדל מבני גילו באישיותו המופנמת ובחרדותיו, מתמודד במהלך מסע זה עם פחדיו השונים ומגלה תעצומות נפש שלא ידע על קיומן. הרומן כתוב בגוף ראשון מפי כאמל, המתבונן בסובבים אותו במבט הנע בין אהבה (למשפחתו) לביקורת (על בני גילו הקופצים מן החומה אל עבר הים ומסכנים את חייהם). המסע להשבת המצלמה הגנובה הופך למסע חניכה מרתק, שבו משיב לעצמו כמאל את האמונה בכישרונותיו ובייחודו.

כך נחשף הקורא הישראלי לראשונה לסיפור שגיבורו הוא ילד ערבי-ישראלי, ילד ככל הילדים, ילד כמוהו, ולא גיבור המאופיין במוצאו הערבי כמו בספרים אחרים. הפוליטיקה מהדהדת בשולי הרומן, אולם יש בה כדי לתרום למורכבות משפחתו של כאמל, שיש בה  פרטים בעלי אידיאולוגיות שונות ודפוסי פעולה שונים. האהבה הגדולה בין כמאל לאחיו הגדול פהמי היא שמצליחה להוציא את כמאל מביתו-מבצרו, וחושפת אותו לפלאים המתקיימים בעולם החיצוני. כמאל לומד במהלך הרומן כיצד לפסוע על הקו העדין הנמתח בין רצונו להתקבל ולחבור לאחרים, לבין שאיפתו לשמור על עצמיות ועל מבט אישי.


כריכת הספר גיבור או פראגיבור או פרא

כתבה: יונה טפר
הקיבוץ המאוחד
לא מנוקד, 94 עמ'
מגיל 9

 

 

 

 

 גיבור או פרא הוא רומן בגוף שלישי, המספר על גיא בן התשע הלומד בכתה ד'. אהבתו למכוניות מאותגרת על-ידי הקלנועית שרוכשת סבתו. בעוד סבתו מצרפת אותו למסעותיה בכפר ואף מאפשרת לו לנהוג בקלנועית כאשר הם יחדיו, אביו אוסר עליו לנהוג בה, איסור הנובע ממקור רגשי עמוק: האב חי בצל טראומה על מות אביו, סבו של גיא, שנהרג בתאונת דרכים, כשהנהג הפוגע לא ציית לתמרור עצור.

                גיא מתמודד  עם דילמה מוסרית: חבריו לכתה, שלא נהגו לצרפו  למפגשיהם, מזמינים אותו לבוא עם הקלנועית ולחבור אליהם. גיא מתלבט בין רצונו להיות מקובל ולהרשים את חבריו, לבין נאמנותו לסבתו והפחד מהפרת  האיסור של אביו. לבטיו של גיא קשים ומייסרים. מצד אחד אהבתו לסבתו, עמה הוא מנהל קשר הדוק, מהצד שכנגד נמצא רצונו להתחבב על גונן, "מלך הכתה", ובעיקר שאיפתו להידמות לו.

גיא נמצא בגיל שבו מתחילה ההשתחררות מן ההורים, העברת מרכז הכובד לחברת השווים וגיבוש הזהות העצמית. שתי הזהויות המתגוששות בקרבו מעוצבות ברומן בקפידה. מבחינת הקוד של חברת הילדים הוא זוכה להערכה ולשדרוג מעמדו לאחר מאבקו בילדים הגדולים שניסו לקחת ממנו את הקלנועית בכוח הזרוע, וניצב כדוִד מול גלית.,  מבחינת השדר ההורי, גיא הוא "פרא" הנכנע ליצרו ומפר איסור.

הסופרת מציגה את גיא כניחן בראייה מוסרית מורכבת, המשלבת בין טובתו האישית לבין טובת הסובבים אותו, ובכך מבטלת את התפישה הסטריאוטיפית של ילדים כאגוצנטריים וכשקועים בעולמם ובצורכיהם. גיא נכנע לבסוף ללחץ החברתי, ובוחר לרצות את חבריו, ומשלם על כך מחיר.  אולם אין במחיר זה כדי לפגום בהזדהות עם הדמות ובהערכה שחש כלפיו הנמען-הילד.

יש לציין גם את דמותה המורכבת של הסבתא, המוצגת מצד אחד בדגם המסורתי של הסבתא הדואגת והאכילה ומצד אחר כשובבה, הרפתקנית ובעלת תושיה. יונה טפר, סופרת עטורת פרסים, מצליחה ברומן זה, כבשאר ספריה, לעצב עולם עשיר בפרטים ולתאר באמינות מערכות יחסים ותהליכים נפשיים. הספר מזמן דיון בנושאים חשובים כמו לחץ חברתי, הקשר הבין-דורי ודמותם של הקשישים בחברה.


כריכת הספר חבר לא חברחבר לא חבר

כתבה: דורית אורגד

איורים: אבי כ"ץ
הקיבוץ המאוחד

לא מנוקד, 247 עמ'
מגיל 12

 

 

חבר לא חבר מציב במרכזו את הסיטואציה הקשה עמה מתמודד רועי: ילד חדש בשם קישי מגיע לכתתו, ולמרות שרועי מקבל את פניו והופך לחברו היחיד, ילד זה הופך לאויבו, מתעלל בו פיזית ונפשית ומסית את חבריו של רועי נגדו. רועי מתלבט כיצד להיחלץ ממצבו. הוא מסרב לשתף במצוקתו את המבוגרים הקרובים לו – אמו, סביו וסבתו, ואף מורותיו ובוחר בשתיקה. מורגשת אוזלת ידיהן של המחנכת והמנהלת (לא אזלת ידיהן? ) וכאשר רועי מוּכה ומובא אל המנהלת לראשונה, מתילה להסתמן הקלה יחסית במצבו. המנהלת מצליחה לבלום את הנער האלים אשר מפסיק להכות את רועי, אולם החרם עליו נותר בעינו. חבריו של רועי אינם מתמרדים מול קישי הבריון ורועי נותר מבודד ומאוים. קוראי היצירה מזדהים עם בחירתו של רועי בשתיקה ומבינים מדוע הוא מסרב להיות מתויג כ"מלשן", ועם זאת מבינים שכאשר מצבים של בריונות מסלימים, אין מנוס מלפנות לסמכות בית ספרית ולספר על ההתעללות.

בתחילה מוצא רועי את הפתרון בהתכנסות. אולם בהמשך, באמצעות עבודתו אצל מישה הווטרינר (שהופך בהמשך לאביו החורג), הוא מכיר את ברהנו, נער אתיופי מבית ספרו, וכן את במבי, נערה בת גילו מבית ספר אחר, ומגלה שניתן לרכוש חברים גם מחוץ לבית הספר. כפי שבמבי מסבירה לו, חבריו של רועי שהפנו לו עורף, כלל לא היו חברים, ומכאן שאין להתאבל על אובדנם. זהו מסר חשוב לילדים שחווים בריונות בית ספרית וסובלים מחרמות. כיום ישנן מסגרות נוספות שאפשר להשתלב בהן בהצלחה ובית הספר אינו המסגרת החברתית היחידה.) גם ברהנו סבל מבריונות כאשר הגיע לכיתתו, אולם כפי שהוא מציין, המחנכת שלו טיפלה בעניין, והאנלוגיה הניגודית למורתו של רועי מבהירה למורים את תפקידם בהגנה על תלמידיהם מפני אלימות של תלמידים אחרים.

נוסף על המתרחש בבית הספר, מציג הרומן את משפחתו של רועי, שהתייתם מאביו וכל זיכרונותיו ממנו מסתכמים בתמונה התלויה בביתו. ספרות הנוער אינה מרבה לעסוק בילדים המתמודדים עם חיים בצד הורה אלמן. אורגד מתארת ברגישות את חייו של ילד יתום מאב ואת הקושי הרגשי והכלכלי עמו מתמודדים הוא ואמו. כאן המקום לציין את הרומן החשוב פיקי זה אני מאת אירנה ליבמן (עמיחי, 1976), אשר בדומה לחבר לא חבר, הציג אם אלמנה המגדלת לבדה שני ילדים.

רועי מתמודד עם אתגרים לא פשוטים- החרם, עם הגילוי המאוחר שלאביו המנוח יש הורים באנגליה, ועם מערכת היחסים הנרקמת בין אמו למישָה הווטרינר – ומצליח למצוא את מקומו. אין לפנינו טקסט דידקטי אלא יצירה המציגה בכנות מצבים מורכבים ופתרונות שאינם מידיים. הסוף הטוב מלמד את הנמענים כי כל אחד יכול למצוא מקום בו ירגיש אהוב ורצוי. רועי אוהב ללמוד בבית הספר, אולם חייו החברתיים מתקיימים מחוצה לו, ותחביבו – טיפול בבעלי חיים – הוא שנותן לו משמעות, תחושת סיפוק וחברים.

במישור הפסיכולוגי, מעניק הספר לקוראים כלים לאיתור ילדים אלימים והתנהגויות אלימות: קישי מבזבז את כספו של רועי, דיבורו אל רועי מזלזל ואלים גם לפני וכך, באמצעות כישלונו של רועי לאתר את האלימות הגלומה בקישי בתחילת הסיפור, לומדים הקוראים לזהות סימנים מקדימים ולהגן על עצמם בעוד מועד. זוהי אמירה אמיצה של הסופרת לפיה לא כל הילדים זכים וטהורים, ויש ילדים שמוטב להתרחק מהם.

ספר חשוב, כתוב מצוין, המזמן דיון בנושא הכאוב של אלימות בקרב בני נוער.



כריכת הספר אמרלד ילדת הפיות פריחתה של רוזאמרלד, ילדת פיות: פריחתה של רוז

כתבה: אֶשכּר ארבליך-בריפמן
כנרת, זמורה ביתן ודביר
לא מנוקד, 314 עמ'
מגיל 10

 

 

 

 

סדרת המשך לווינטר בלו, ילדת פיות. בסדרה הקודמת הגיבורה, ווינטר בלו, בגרה, נישאה לאדוארד ילד הפיות, והפכה לסופרת ולאם לשתי בנות: אמרלד ורובי. הספר הנוכחי, שהוא הראשון בסדרת ההמשך, נפתח בהפיכתה הראשונה של אמרלד לילדת פיות (כמעין טקס בת-מצווה). אמרלד כלל לא בטוחה שברצונה להיות ילדת פיות אולם בהגיעה לארץ קסם היא משנה את דעתה: היא צופה בלהק עכבישים ארסיים המחריבים את המקום ונרתמת להצלת ארץ קסם, יצוריה, והפיות השומרות על המקום.

זוהי אמנם סדרת המשך, אך הסופרת כתבה אותה עבור דור של נערות שקרא בשקיקה את עלילותיה של ווינטר בלו, ובגר גם הוא. לפיכך, השפה ברומן גבוהה מאוד ופיוטית וכך גם העלילה, מורכבת, וכוללת התמודדויות ערכיות ומוסריות שאינן פשוטות. אמרלד נאלצת להתמודד ברומן עם כפל העולמות הנכפה עליה מטבע הפיכתה לילדת פיות אשר מידי בוקר חוזרת להיות ילדה רגילה. היא מתמודדת עם בגידתו של בילי, ילד הפיות, המנסה להחריב את ארץ קסם; היא מתמודדת עם חֶברתן של מלאני וליב אשר בתחילה מעיקה עליה; עם חוסר היכולת לספר לאוליבר, חברה הקרוב, את קורותיה ועל זהותה הכפולה כילדה-פיה, והיא אף נאלצת להתמודד עם מותה של שכנתה האהובה, רוז ולחוות לראשונה בחייה אובדן של אדם קרוב.

רשעות, אלימות ומוות נוכחים ברומן בשיעור שלא היינו מצפים מרומן-פיות. גם בסדרה הראשונה צפינו באויביה של ארץ קסם המאיימים על המשך קיומה, אולם בסדרה החדשה ניכרת הקצנה בתיאורי הרוע המולידה הקצנה בתיאורי המאבק ברוע. אין לפנינו אלימות לשם אלימות ולא היסחפות אחר הגל המצליח של ספרות האימה הפנטסטית לנוער, כי אם יצירה חכמה המחנכת את הנערות הקוראות לצאת חוצץ כנגד מדכאיהן למרות הקושי הנפשי והפיזי שבדבר.

גדולתו של הרומן טמונה בדמותה של אמרלד. זוהי ילדה קשוחה, חזקה ועצמאית שאינה מהססת להילחם עבור הערכים בהם היא מאמינה ועבור האנשים אותם היא אוהבת. לפנינו רומן חניכה במהלכו הופכת אמרלד מילדה תמימה למנהיגה ולמובילה. גם קמילה, ראש מועצת הפיות, מלמדת את הפיות המתחנכות, שלעיתים לא ניתן לשנות את נפש הרעים, ומכאן שיש להילחם בהם מלחמת חורמה. לפנינו שורה של נשים חזקות ונערות נחושות, המודעות היטב לסביבה המקיפה והעוינת ושומרות על העולם מפני המאיימים על שלום אנשיו. לא עוד פיות תמימות אלא "זן" חדש של פיות, שהקוראות יכולות להזדהות עם מאבקיהן ועם העולם בו הן חיות. באופן זה מובנית מחדש דמותה של הפיה ומתבצעת המרה של מהותה הסטריאוטיפית לטובת מהות אחרת (לא בִכדי ילדות אוהבות להתחפש לפיות או לרכוש מוצרים שעליהם מופיעה דמותה של פיה, שכן פיה נקשרת לנשיות מוקצנת, רכוּת, תמימות וטוּב לב). זוהי הצגה פנורמית של הפיה, החותרת תחת תרבות הפיות הפופולארית-הקפיטליסטית, שמעודדת ילדות ונערות לא רק לקנות אבזרי פיות אלא גם להיראות כמו פיות. לעניין זה נדרשה בהרחבה נעמי וולף בספרה מיתוס היופי (1992), שכן הקפיטליזם נתפש לעתים כקשור בשחרורן של נשים וביציאתן אל שוק העבודה, כשלמעשה הוא מנתב אותן לרכוש כמה שיותר מוצרי טיפוח והרזיה ובכך מקבע את דמותן ה"נשית" וקלת הדעת ומגחיך את הישגיהן האינטלקטואליים ואת מעמדן בספירה הציבורית.

 לפנינו שימוש אלגורי באמצעי פנטסטיים, היוצר הבנייה מחודשת של דמות הילדה בתרבות: דמות פנורמית, הממזגת בתוכה תכונות סותרות ומפגינה אובדן נורמות מגדריות. השאיפה לְרצות ולהתאים לנורמות המגדריות הנשיות, מוּמרת בבחירה אישית התואמת את דרישות המציאות. אם בכרך הפותח של ווינטר בלו ילדת פיות נזקקה ווינטר לסיוע ממועצת הפיות על מנת להילחם במאיימים עליה ועל ארץ קסם, הרי שאמרלד היא זו שמצילה את ארץ קסם באמצעות תושייתה ומנהיגותה ובלעדיה, אפילו קמילה, ראש מועצת הפיות הייתה קורסת. זהו איתות העצמה לקוראות. סיפור המסגרת על השכנה רוז מתניע גישה זאת, הפיה שהפכה לבת-אדם מסיימת את חייה באופן טראגי בדומה לבת הים הקטנה, ואילו אמרלד, הפיה הלוחמנית (וחמת המזג לעתים), זוכה בסופו של דבר גם בתהילה וגם באהבה.

הרומן הסוחף מרחף בין העולם הריאליסטי בו חיה אמרלד לבין העולם הפנטסטי שהיא מתחילה להתוודע אליו כילדת פיות חדשה; בין חיי בית הספר לבין ארץ קסם המצויה על סף כליה. קריאה פוליטית-חברתית של הרומן היא בלתי נמנעת ומוכיחה כי ז'אנר הפנטסיה אמנם יוצר רוחק אסתטי ותחושה לפיה המתואר דמיוני ושייך לעולמות אחרים, אולם בפועל, ארץ קסם השסועה מייצגת את המציאות היומיומית בישראל, ואת השפעתה על הילדים שסופגים את האקלים הביטחוני הטעון מרגע לידתם. כאן ממחישה ארבליך-בריפמן את ייחודה כסופרת פנטסיה ישראלית, הרואה בז'אנר זה אמצעי להעברת מסרים פוליטיים נוקבים. רדיפתה של רוז, הפיה שבחרה לחיות כבת-אדם, כמו גם מותה האכזרי, אינם רק באים להוקיע את רדיפת ה"אחר" המאפיינת את החברה הישראלית, אלא גם, ובעיקר, להעצים את הקוראות ולהבהיר להן את תפקידן: לא רק לדבר על קבלת ה"אחר" או להכיר בחשיבותה, אלא גם להגן על ה"אחר" ולהילחם במדכאיו.


כריכת הספר כנף שבורהכנף שבורה

כתב: עמי גדליה
הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים

לא מנוקד, 225 עמ'
מגיל 15

 

 

 

כנף שבורה הינו רומן חלוצי העוסק בתמה שלא זכתה לייצוג בספרות המקור עד כה: הטרדה מינית של נערה, מידיו של מורה. יעל בת הארבע עשרה מצטרפת לחוג הדרמה בבית ספרה. שיעורי הדרמה מעניקים לה תחושת אושר ושייכות, והיא זוכה להכיר קבוצה מעניינת של נערים ונערות מבית ספרה, שאינם לומדים בכתתה. כשהיא מקבלת את התפקיד הראשי הנכסף, תחושת ההישג מתעמעמת, כאשר בתום החזרות למחזה, ג'ימי, המורה לדרמה, מבקש ממנה להישאר ולעבוד עמו ביחידות על תפקידה. המורה הכריזמטי והמושך מנצל את מעמדו ואת הסיטואציה האינטימית שנרקמת בין שחקנית לבמאי, ונוגע בגופה. הוא פורץ את גבול המורה-תלמידה, ויעל שרויה בבלבול ובחוסר אונים. היא מפחדת לומר לו שיחדל, מרגישה שאינה יכולה לשוחח על כך עם חברותיה, וחשה שהיא אינה יכולה להתייעץ עם אמה שטרודה מרבית הזמן בבריאותה של אחותה הקטנה, הסובלת מסוכרת נעורים.

המפלט היחיד של יעל הוא הבלוג שלה, שבה היא מגוללת את סיפור המעשה. קורא אחד של הבלוג, הוא נער בעל תושיה, אשר לא נותן לדברים הכתובים לחלוף הלאה. המוטיב המרכזי ברומן הוא מוטיב השתיקה. אין זו רק יעל, הנערה השותקת כאשר היא חווה הטרדה מינית. השתיקה מאפיינת גם את הסובבים אותה, שאינם קשובים לאיתותי המצוקה שלה: הוריה נוזפים בה על בגדיה המשונים ועל הסתגרותה; חברותיה מכנות אותה "סנובית" ואינן קשובות למצבה הנפשי הקשה; שותפה למחזה, נער עמו היא מתחילה לנהל קשר רומנטי פוטר באחת את ניסיונה לשוחח עמו על המורה. גם מאי, אותה מגלמת יעל במחזה, חיה כמוה בחברה שותקת לנוכח העוולות והאלימות שמופנים כלפי המיעוט אליו היא משתייכת.

הסיפור מציב מולנו מראה לא מחמיאה: בחברה בת זמננו הורים מתרחקים מילדיהם וזונחים את תפקידם כיועצים וכמכווני דרך. לעתים, מורים מנצלים את מעמדם ואינם שומרים על גבולות בינם לבין תלמידיהם. בני הנעורים עצמם מתעטפים בשתיקה ושולחים אמנם אותות מצוקה באמצעות לבושם או כתיבתם, אך אלו נותרים, על פי רוב, בלתי מפוענחים.

                זהו ספר חשוב המעודד את הפיכת הנושא הטעון הזה לחלק מהשיח של בני נוער, הורים ומורים.



כריכת הספר חורף - קיץחורף – קיץ

כתב: שי פניגר
מטר

לא מנוקד, 357עמ'
מגיל 15

 

 

 

לרשותם של בני נוער בישראל, מצויים שני רומנים בלבד המתארים משבר סביב גיבושה של זהות מינית הומוסקסואלית/לסבית: נעמתְ לי מאוד של עמי גדליה (ידיעות אחרונות, 2003) ואני אוהב את תמיר של אלי להר (מעריב, 2005). פרסומו של הרומן קיץ-חורף מוסיף נדבך חשוב לספרות החושפת את בני הנעורים לתהליך היציאה מן הארון. זהו סיפור רגיש וסוחף המתאר את אוֹרי שטיין בן השבע עשרה, בשנת לימודיו האחרונה, שנאלץ להתמודד עם מות אמו משבץ, ובמקביל, עם אהבתו הנכזבת לחברו הקרוב יונתן. העלילה נפרשת על פני שנה, מָתחילה עם פתיחת שנת הלימודים בספטמבר 1993, ומסתיימת ביוני. כל פרק מתאר חודש אחד ומוליך את הגיבור מהחורף הרגשי שהוא שרוי בו ועד הקיץ שמסמן את ההשלמה עם הזהות המינית, היציאה מן הארון ומציאת הקשר הרומנטי הראשון שאיננו עוד אהבה נכזבת, אלא אהבה דו סטרית המתממשת.

התקופה המתוארת יכולה להיתפש כמרוחקת מעולמם של הקוראים בני זמננו, שכן בעידן האינטרנט והשיח התקשורתי סביב היציאה מן הארון וזכויותיה של הקהילה הגאה, נדמה כי חלו שינויים מרחיקי לכת בתפישת השונוּת המינית, אולם התמקדותה של היצירה בתהליך הנפשי שעובר אוֹרי המקפל בתוכו אֵבל כפול – על אמו ועל שונותו המינית – הופכת אותה ליצירה החשובה ביותר שנכתבה בארץ לבני נוער ומציגה את התהליך ההדרגתי והמורכב של ההכרה בזהות המינית ההומוסקסואלית, קבלתה, ותחילתו של תהליך היציאה מן הארון. אמינותה של היצירה מעוררת הערכה, שכן היציאה מן הארון אינה מתוארת כאירוע קתרטי, אלא מתוך נאמנות למתחולל בשטח, כתהליך הדרגתי, כואב, אשר פירותיו מופיעים זמן רב לאחר תחילתו.

הרומן מתעמת באומץ עם נושאים כגון היחס של ההומוסקסואל לגופו; ההגדרות המגדריות של הגבריות בחברה הישראלית המצ'ואיסטית – לא במקרה אביו של אוֹרי הוא סגן אלוף בצה"ל ומייצג את הגבריות ההגמונית תחתיה חותר אוֹרי; יחסי מין חד-מיניים ומין מוגן, עניין שחשיבותו מכרעת לאור ההתעלמות מצרכי הנוער הגאה במערכים שמועברים בבתי הספר בתחום החינוך המיני;  הומופוביה מצד המורים – חבריו של אורי מקבלים אותו אולם הוא נתקל בביקורת הומופובית מצד אחד המורים על עבודת הגמר שלו שעוסקת ביציאתו מהארון. באופן כזה, מוצגת היציאה מהארון על דבשה ועל עוקצה: היא גורמת לאוֹרי קשיים נפשיים, לבטים ותחושת בדידות, אולם מובילה לקבלה עצמית ולתיעול רגשותיו לטובת אמנותו. כתלמיד במגמת צילום, הוא מבטא בצילומיו את המעבר מן החורף אל הקיץ, שאיננו רק אקלימי אלא גם נפשי, ואשר שיאו בזוגיות המתהווה בינו לבין נועם. הזהות המינית החתרנית מולידה יצירה חתרנית ומכאן המקום המיוחד שמקבל ברומן השיר יונתן של יונה וולך שבעקבותיו מצלם אוֹרי תמונות אחדות. "יונתן" השירי נרצח על ידי רודפיו, ואילו אוֹרי בסיומו של הסיפור הוא זקוף קומה, בטוח בדרכו החדשה, הן כאמן והן כהומוסקסואל.

קריאת הרומן מומלצת לא רק לבני נוער להטב"ים, כי אם גם להורים ולאנשי חינוך. יש בה כדי להאיר עולם אשר עדיין נותר חשוך בשל הצגתו השטחית בתקשורת. מעבר לפן המידעי, לפנינו ספר מרתק ויוצא דופן. ספרות במיטבה.