ספרים חדשים מרץ – מאי 2014

כריכת הספר אני אוהב לחפש

אני אוהב לחפש

כתבה: מרים רוֹת
איורים: נֹעם נדב
עריכה: יונה טפר
הקיבוץ המאוחד 
מנוקד, 23 עמ'
מגיל שלש וחצי

אין מתאים יותר מספרה של מרים רות, אני אוהב לחפש, כדי להזכיר לנו שלא רק התוצאה חשובה אלא גם הדרך. אהוד, גיבור הסיפור, מאבד ומחפש, מחפש ומאבד: צפרדע, כלבלב, הגה-משחק. הוא אף  מסייע לסבתו לחפש את משקפיה שאבדו ונמצאו לבסוף בארון הבגדים. הסבתא משמיעה באזניו את מוסר ההשכל, שגורם לו לא לכעוס על עצמו כאשר הוא מאבד דבר מה ולא מוצא:

זה נס או חידה?

בעצמי לא אדע.

רק הפסקתי לחפש

ונמצאה האבדה.

מרגע שאהוד למד להרפות מן הלחץ הטמון בחיפושים, הכלבלב רץ אליו כשהוא חוזר הביתה ואילנית הצפרדעונת ממתינה לו על השולחן. וכאן עולים המסרים המוטמנים בסיפור זה, הנראה למראית עין כסיפור הומוריסטי פשוט. אני אוהב לחפש מהווה שיר הלל לחיפוש ולא למציאה, לדרך ולא לתוצר. אוהד מחפש דבר מה, ומוצא דבר אחר, מסעיר ומעניין לא פחות. נמעני הסיפור הקטנים מקבלים לגיטימציה למנהגם השכיח לשכוח (שגם מבוגרים לוקים בו) היכן הניחו את חפציהם. הם גם נחשפים לאוהד שלא זו בלבד שאינו סופג גערות על הרגלו לאבד, אלא אף הופך לגיבור, כפי שסבתו מציינת-

בחיפושים, אהוד, אתה גיבור,

בוא, חביבי, מהר! בוא ועזור!

זוהי מהדורה מחודשת לספר המוכר והאהוב שראה אור ב-1990 עם איורים של אורה איל.



כריכת הספר הנסיכה שלבשה שקית ניירהנסיכה שלבשה שקית נייר

כתב: רוברט מאנץ'
תרגמה: רונית רוקאס
איורים: מייקל מרצ'נקו
ידיעות אחרונות/טל-מאי
מנוקדת ללא מס' עמ'
מגיל 4

סיפור נסיכות פמיניסטי על הנסיכה אליזבת שעולמה מתערער כאשר דרקון מחריב את ארמונה, שורף את בגדיה וחוטף את הנסיך רונלד, ארוסה. הנסיכה אינה ממתינה לעזרה ניסית, אלא יוצאת למסע במטרה להשיב אליה את רונלד, המזכיר את מסעה של פסיכה לאיתור אהובה ארוס בסיפור הלקוח מן המיתולוגיה היוונית. היא מצליחה לתעתע בדרקון ולהתיש את כוחותיו, וכך מצילה את רונלד החטוף. במקום להודות לה על תושייתה, מבקר רונלד את הופעתה החיצונית המרושלת ושולח אותה להתלבש כמו נסיכה אמיתית. אליזבת כועסת,  והחתונה מתבטלת.

            סיפורי נסיכות מקדמים, על פי רוב, נשיות סטריאוטיפית ומחנכים ילדות לפסיביות ולקבלה של נישות שוליות. ביצירה זו, לא זו בלבד שהנסיכה מצילה את הנסיך החטוף, אלא היא גם מבינה, שאין הוא ראוי כלל לנסיכה דעתנית ואמיצה כמוה. רצונו של רונלד הוא להחזיר את אליזבת לעמדת הנסיכה הסטריאוטיפית, המטופחת, ואינו מחשיב כלל את מאמציה וסיכון חייה על מנת להצילו.

            סיפור חשוב המעודד ילדות לפעולה, שובר את הנרטיב השחוק של הנסיכה חסרת הישע הזקוקה לנסיך המציל, ומלמד כי לא כל מי שנראה כנסיך, הוא נסיך בפנימיותו. ספרות במיטבה.

זוהי מהדורה חדשה לספר, בתרגום חדש. התרגום הקודם יצא בארץ ב-1990.



כריכת הספר סיפור, סיפורסיפור, סיפור

ערכו: עמירם רביב ומירי ברוך
איורים: טלי מנשס
כנרת
מנוקד, 55 עמ'
מגיל 4

סיוטים בלילה, פגישה עם ילד חדש בגן, התמודדות עם אח חדש, קשירת קשרים חברתיים ורכישת חברים: הקובץ החדש, סיפור, סיפור שערכו פרופסור עמירם רביב ופרופסור מירי ברוך, מציג שבעה סיפורי ילדים לגיל הרך, לצד הנחיות להורים כיצד לשוחח עם הילדים על הנושאים הטעונים שעולים בסיפורים, בעקבות קריאתם. לפנינו גישה ביבליותרפית הרואה בסיפור לא רק יצירת אמנות מהנה או דרך לסיים את היום ולעבור לשנת הלילה, כי אם גם אמצעי לשוחח עם הילדים על חוויות טעונות, רגשות מורכבים וקשיים, וזאת בדרכים עקיפות המותאמות ליכולתם של ילדים.

הקובץ מכיל שבעה סיפורים מאת נורית זרחי, דורית אורגד, עודד בורלא, אורי אורלב, עפרה גלברט-אבני, יהודה גור-אריה ושהם סמיט. סיפורים אלו כבר יצאו כספרים בודדים בעבר, אולם כינוסם יחדיו מאפשר להורה לקבל אסופה נבחרת של טובי היוצרים הישראלים, וללמוד, כיצד להשתמש בסיפור כמפתח להבנת עולמו של הילד מחד גיסא, וככלי לשיחה עם הילד בנושאים שהורים מתקשים לעסוק בהם.

לדוגמה, הסיפור המצוין נמר בפיג'מה של זהב (נורית זרחי) עוסק בקושי של יוני להפנים את הצטרפותו של אחיו התינוק למשפחה. הוא עוטה על עצמו את מסכת הנמר, ועמה הוא יכול לסרב למלא אחר המחויבות והמטלות הילדיות המוטלות עליו. בחסות הנמרוּת יכול יוני להשתולל, למרוח את האוכל על השולחן, למשוך לתינוק בשערות, לצרוח ולהעיר את אחיו וכמובן – לא להתנהג כמו "בן אדם". הדְרש הנלווה לסיפור מסביר להורים הקוראים את  בדיקת את גבולות הכוח של יוני המבטא תסכול מעמדת החולשה שלו, ובמקביל, מגיב על אי הנחת שמסבה לו הולדתו של אחיו הקטן. חשיבותה של הפנייה הישירה להורים טמונה בהדרכה: העורכים מציינים כי לפנינו שינוי התנהגותי של אביו של יוני הנע מהתנהגות הורית קונבנציונאלית (בקשות, הטפות, הוראות, איומים) להתנהגות נמרית, ברוח משחקו של יוני. רק כאשר האב מתחזה לנמר, מבין יוני שהוא הגדיש את הסאה, ובוחר מרצון לחזור ולהיות ילד. ניתן להוסיף, כי ההתנהגות ההתחלתית הינה הורות שבמסגרתה האב חסר אונים ואינו יודע כיצד לנהוג, בעוד בסיומו של הסיפור, האב מתייצב לראשונה מול בנו, ומאותת לו מחדש על ההיררכיה הקיימת ביניהם.

הסיפור המרגש ניקה שתיקה (דורית אורגד) מספר על ניקה, עולה חדשה המגיעה לגן של שירי. ניקה-שתיקה הוא למעשה שם גנאי שנותנים הילדים לילדה החדשה שאיננה דוברת עברית ובוחרת לשתוק למרות המאמצים ללמדה מילים ראשונות בעברית. בהנחיות המצורפות להורים מציינים העורכים, כי הסיפור מאפשר לברר עם ילדים את יחסם כלפי ה"אחר" והזר. "אפשר לנצלו לדיון על כוונות שאנו מייחסים לזולתנו בהיעדר מידע מדויק עליו. הוא מלמד על הצורך בסבלנות ובסובלנות בשלבים הראשונים של יצירת קשר". יש להוסיף, כי בסיפור זה מובעת תפיסה הומאנית לפיה עלינו ללמוד מה"אחר" ולא רק לדחוק בו שילמד מאיתנו ויחקה את מנהגינו, גם אם מתוך כוונה לקרבו, שהרי הקֵרוב האפקטיבי ביותר נעשה מתוך עמדה של שוויון – אני לומד ממך ואתה לומד ממני. שכן בכל סיטואציה של לימוד חד-צדדי קיימת תחושה של עליונות המלמד על הלומד.


כריכת הספר הנסיכה זוהרההנסיכה זוהרה

כתבה: רונית רוקאס
איורים: מאיה שלייפר
ידיעות אחרונות / טל-מאי
מנוקד, 77 עמ'
מגיל 7

 

רומן ראשית הקריאה הנסיכה זוהרה מאת רונית רוקאס, מתאפיין בעלילה מינורית. הוא מתאר כיצד הנסיכה זוהרה חומקת מן הארוחה המלכותית, ומגיעה לבית בו היא מתוודעת לשלושה ילדים "רגילים": מני, עמירה ובן. הילדים אוכלים את הקינוחים שהוכנו במיוחד עבור הארוחה המלכותית, ובהמשך בורחים מן הבית לכיוון הים. הנסיכה זוהרה מוקסמת מן הים, נכנסת אליו וכמעט טובעת. זוג האחים, מני ועמירה, נחלצים לעזרתה ומושים אותה.

לכאורה, לפנינו סיפור טריוויאלי המפגיש את הנסיכה עם "פשוטי העם" בסגנון הסיפורת הקלאסית (בן המלך והעני למארק טוויין, 1881, והמלך מתיא הראשון ליאנוש קורצ'אק, 1928). עם זאת, חשיבותה של היצירה טמונה בגלים התת-קרקעיים ובנושאים המובלעים העולים ממנה בקריאה שנייה. לפנינו יצירה פסיכולוגיסטית המתמודדת בעקיפין עם שורה של תמות מורכבות, המהדהדות מתוך סיפור העלילה הקצר.

בתחילת היצירה, זוהרה חשה מורת רוח מתפקידה כנסיכה. המשרתות עמלות על הופעתה החיצונית, אולם זוהרה "חלמה על היום שבו תוכל ללכת לים. היא ראתה אותו פעם מרחוק, כשנסעה עם המלך והמלכה במרכבה. הים היה כחול, החול היה כמעט לבן, אבל אמא ואבא אמרו שאם תלך לשם התלתלים שלה יתקלקלו, השמלה תירטב והנעליים יתמלאו בחול" (עמ' 12). בהמשך היצירה, זוכה זוהרה להגשים את חלומה ולטבול בים. טבילה זו פירושה הבעת אי-אמון במיקום שעולם המבוגרים מגדיר עבורה. לא עוד בובת פורצלן המוצגת לראווה, אלא ילדה המסרבת לוותר על חלומותיה בגין תפקידה המלכותי. בכניסה לים יש משום הבעת חופש ורצון לרוץ אחר חלומותיה המודחקים. אולם כניסה זו מסוכנת, שכן זוהי הפגישה הראשונה של זוהרה עם הים, ומכאן, היסחפותה עד כדי סכנת טביעה. למראית עין, הכניסה לים הופכת את זוהרה לילדה "רגילה", אולם אין הדבר כך. מי שזוכה להצלה מידיהם של ילדים אחרים, להבדיל מהנרטיבים השחוקים אודות הנסיכים המצילים נסיכות, חש חובה כלפיהם. כאן מפגינה זוהרה את "נסיכותה", שאין משמעה בגדים מהודרים ושיער מסודר, אלא תושייה, חכמה וגדלות נפש. היא מעמידה פני סובלת על מנת שהוריהם של מני ועמירה לא יכעסו על מעשי הילדים ולא יענישו אותם על הפרת הסדר ועל טשטוש הגבולות שנגרם בין ה"מלכותי" ל"ארצי".

זהו סיפור חניכה. זוהרה רגישה לפחדם של הילדים הסובבים אותה, עמירה ובן, למרות שמציאות חייה שונה לחלוטין.  בין רגע, היא הופכת ממוּצלת למצילה, וכך הילדים ניצלים מעונשו הצפוי של האב. זרמיה התת-קרקעיים של היצירה מתמודדים עם אלימותו של האב, שאינה מתוארת במפורש, אולם חרדות הילדים החוזרות ונשנות הן המצביעות עליה ומסמנות אותה כנוכחות של ממש בחייהם.

מעטות היצירות לילדים העוסקות בהורים מתעללים. בנקודה זו ראוי לציין את הרומנים הבאים: הרפתקאותיו של האקלברי פין (מארק טוויין, 1885), מטילדה (רואלד דאל, 1988), ועלי לא אכפת לך (יונה טפר, 1998), חבר לא חבר (דורית אורגד, 2013). הרומנים שלעיל, משרטטים באופן ישיר את אלימותם של ההורים, ונעים מייצוג של אלימות פיזית ומילולית (הרפתקאותיו של האקלברי פין) לייצוג של אלימות נפשית (מטילדה, ועלי לא אכפת לך, חבר לא חבר). בהנסיכה זוהרה בוחרת רונית רוקאס שלא לתאר באופן ישיר את אלימותו של האב ונוקטת, כאמור, בתיאורים עקיפים. כאן עולה השאלה, מהו ההבדל בין פחד "לגיטימי" מהורה (פחדו של בן  מאמו לאחר שאכל פחזניות המיועדות לארוחה המלכותית) לבין חרדה קשה הפוגעת בנפש הילד. נסיגה אקספוזיציוניות לעבר של הדמויות, מלמדת על אפיזודה נשכחת, במהלכה האב זרק את ילדיו אל מעמקי הים. הילדים למדו לשחות על רקע צחוקו של האב, אולם השחייה כאן אינה רק ספורט. בנקודה טראומטית זו למדו הילדים כיצד לשחות לבדם, בלי הורה המדריך אותם ומלווה אותם בהדרגה. בנקודה זו הבינו שהם לבד, בלב לבו של האוקיינוס הקיומי. האם הילדים מפנימים את השדר האלים של האב? בתחילה, ניכורו של מני כלפי זוהרה מהווה שעתוק של ניכור אביו כלפיו. אך בהמשך, הילדים חשים אחריות כלפי הנסיכה (הזרה) ורצים להצילה. וכך משורטטת פריצתו של המעגל האלים.

בשונה מן הפסיכואנליזה, מציג הרומן שלפנינו אנטיתזה לקביעה לפיה "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". הילדים שחווים הורות מנוכרת ואלימה, "כולם הכירו את אבא של עמירה ומני, במיוחד כשהוא כועס" (עמ' 58), אינם מפנימים את הקוד האלים וקושרים קשר חברי עם זוהרה. הם לא ינהגו כמו אביהם, שהפקיר אותם ללמוד לבד את מלאכת השחייה. זוהרה מצידה, ממשיכה לטפח את החברות עמם, וכמלכה לעתיד, בוחרת להעמיד את אביהם במקום. היא כותבת לאב פתק ומצרפת אותו לשקית מטבעות זהב. על הפתק נכתב: "שתדע לך, זה רק בזכות הילדים שלך" (עמ' 75). היא כמובן אינה מסתפקת בכך ושולחת למני חרב של גיבור-על. שכן מי ששורד חיים בצלו של אב אלים, הוא גיבור-על.


כריכת הספר עלילות סבא קיש וכלבו המופלא חישעלילות סבא קיש וכלבו המופלא חיש:

הסיפור הגדול על תל-אביב הקטנה

כתב: שלמה אבס
איורים: שי צ'רקה
עגור
מנוקד, 91 עמ'
מגיל 8

סבא קיש, שעל עלילותיו ועל עלילות כלבו חיש קראנו בספרים הקודמים בסדרה (התחרות הגדולה עם רכבת העמק, המסע הנועז בנחל תנינים, ההרפתקה הגדולה בים המלח והתעלומה המסתורית בהרי אילת), חוזר ברומן ראשית קריאה נוסף, העוסק בימיה הראשונים של תל-אביב. סבא קיש מגיע מעמק יזרעאל ומקבל עבודה כחוטב עצים, לאחר שהוא מספר למעסיקיו במועצת העיר, שהוא האחראי על הפיכתם של יערות סהרה למדבר. בדרך הומוריסטית ובעברית שופעת ניבים ומשחקי מילים, מספר סבא קיש על האנשים המופלאים אותם פגש בתל-אביב, וסיפוריו המרתקים חושפים בפני הקוראים עבר שכמעט נשכח. דמויות היסטוריות כמו מאיר דיזינגוף וחיים נחמן ביאליק ("שכל הילדים בתל-אביב הקטנה דיברו על כך שלחיים נחמן ביאליק יש קן עם ביצים על העץ בחצר שלו, ובכל ביצה גדל יצור מסתורי שנקרא הספנתעיר" עמ' 84), מאיישות את סיפוריו של סבא קיש לצדן של דמויות בדויות ומשעשעות, כמו המציל האגדי נמרוד גלאון, רב החובל יהֹם הסער, הצייר אברשה מכחולי, מוכרת הפרחים שושנה אדמוני והארכיאולוג יהושפט עתיקיומין.

בדומה לספרים הקודמים בסדרה, גם ספר זה נקרא בשטף ובהנאה, ויכול להיקרא בנשימה אחת,  למרות שמדובר ברומן. בספר אין חלוקה לפרקים, והספר כולו מגולל את סיפור קליטתו של סבא קיש בעיר החדשה, באמצעות האנשים שנזדמנו בדרכו. ההומור הוא החוט המקשר השוזר בין הסיפורים השונים, ואיוריו של שי צ'רקה מתניעים את ההומור מזה, ומעניקים לקוראים תמונה של התקופה המדוברת, מזה.

אם מחפשים דרך מושכת ומהנה ללמד פרק משמעותי בתולדות המדינה בכלל, והעיר תל-אביב בפרט, הרי שספר זה מצליח להפוך את ההיסטוריה למעניינת ולמבדרת. נקודה חשובה לציון היא המשלב הלשוני המאפיין את אבס: סיפוריו של אבס חושפים את הנמענים לעברית עשירה, רבת רבדים, לפתגמים ולמשחקי מילים, על מנת להעשיר את שפת הקוראים. מתאים במיוחד לכתות ג', בהן התלמידים לומדים על העיר בה הן מתגוררים וכן ככלי ספרותי הנלווה להוראת מקצוע המולדת. ספרות במיטבה.


כריכת הספר לילה עם אונדהלילה עם אונדה

כתבה: אורית רינגל-אמיר
איורים: ליאורה גרוסמן
רימונים
מנוקד, 121 עמ'
מגיל 7

 

ספר המשך ליום בלי לילה המוצלח, שתיאר את מסעה של מיקה עם אביה, במטרה למצוא לאמה של מיקה כלבת טוי-פודל שחורה. בלילה עם אונדה נאלצת מיקה להתמודד עם פרידה מהמכונית המשפחתית הקרויה אונדה. המכונית נתפסת על ידי מיקה כבת משפחה ולכן היא מסרבת להשלים עם מכירתה לזוג חביבה ומקסים מנהריה. ביחד עם חברה יובל, היא רוקחת תכנית שתכליתה למנוע את המכירה. היא "מאלפת" את טומי התוכית לומר דברים שליליים על אונדה בנוכחות הקונים, וכמו כן יובל מתכנת את אונדה לחזור הביתה ממקום מגוריה החדש. הטכנולוגיה אמנם מאפשרת היום למכוניות לנסוע ללא נהג, אולם בספר זה מתרחשת גלישה מריאליזם לפנטזיה, שכן אונדה לא רק חוזרת לבדה מנהריה למושב, אלא גם מצילה בדרך כלב פצוע וחייל בודד בשם אלכס.

            ניתן לתאר את שיטת הכתיבה של רינגל-אמיר לילדים ככתיבה המתמחה בסוסים טרויאנים. בכל ספר בסדרה ישנו נושא מוצהר ושורה של נושאים מובלעים (בספר הקודם לילה הכלבה מובאת על מנת לגרום לאמה של מיקה להפסיק לעשן ובספר הנוכחי מיקה נלחמת באביה שאינו מבין את חשיבותה של אונדה עבורה). הנושא המוצהר הוא העדפת הישן על פני החדש, נושא שאינו טריוויאלי במציאות הקפיטליסטית המעודדת ילדים לסגוד למוצרים חדשים. אהבתה של מיקה למכונית המשפחתית המתיישנת, כמו גם לסבתה הקשישה, מזכירה לקוראים את ייחודו של הישן. הספר מדגיש את ההתקשרות הרגשית לחפצים ואנשים מעבר לחדשנות ולעכשוויות, וכבר כתבה על כך מרים ילן שטקליס בשירה "אלישבע מה נחמדת": "ואומרים לי, את קרחת,/ ואומרים שבור אפך…/ אין אני יודעת למה/ הם אינם רואים יופיך?"

לצד זאת, מופיעים כאמור נושאים מובלעים: נושא הגירושין מטופל ברגישות ומובא כעלילה צדדית, שכן הוריו של אדם, בן כתתה של מיקה, מצויים במאבק אפוטרופסות הבא על פתרונו כאשר אביה של מיקה משוחח עם אביו של אדם, ולמעשה מונע את הפרדת האחים (אדם, שאמור היה לעבור אל האב, ואחותו שאמורה להישאר עם האם). זהו נושא כאוב המטריד ילדים להורים בתהליך פרידה: מעבר דירה בעקבות הגירושין וכן ההורה שעמו יחיו.

גם הכנסתו לסיפור של החייל הבודד אלכס, ואימוצו על ידי סבתה של מיקה, מלמדת את הקוראים הצעירים לפתוח את לבם לאלו שמזלם לא שפר עליהם והם חיים בגפם, ללא משפחה.

 נושא נוסף עמו מתמודדת מיקה, הוא התמרון בין שני הבנים שמעוניינים בחברתה, יובל ואדם. היא נעה בין תחושת הנאמנות שלה כלפי יובל, לבין חיבתה המתהווה כלפי אדם. שני הבנים מהווים הפכים – האחד מתויג כ"חנון" ואילו השני פופולארי. ועדיין, מיקה מוצאת נושאים משותפים עם כל אחד מהם, עניין המלמד את הקוראים על אי הרלבנטיות של ההגדרות החברתיות הכיתתיות. לזכותה של הסופרת יש לציין את האופן שבו היא עוסקת ביחסים התקינים בין בני זוג. למרות שספרות הילדים מתחמקת על פי רוב מהצגתן של מערכות יחסים זוגיות של מבוגרים, הרי שזוג הקונים בסיפור, חביבה ומקסים, מפגינים מערכת יחסים ברוטאלית הגורמת לאונדה להירתע מהם ולברוח. כך לומדים הקוראים שגם בשעת ריב ומחלוקת, יש צורה נאותה להביע את עמדתך מבלי לפגוע בכבודו של בן הזוג. בתחילת הסיפור אביה של מיקה רב עם אמה על מכירתה של אונדה ומסתגר בחדרו עד חלוף הזעם. התנהגות זו מנוגדת לריב רווי ההטחות המעליבות של חביבה ומקסים. כך נחשפים הקוראים למודל הזוגי הרצוי, ולאנלוגיה הניגודית שלו, בתקווה שיפנימו , את האופן הראוי שבו יש לנהוג במי שאוהבים.

לסיום, לא ניתן שלא להתייחס לאיוריה המפעימים של ליאורה גרוסמן, המיטיבים להביע את רגשותיהן של הדמויות ומצליחים להקפיא רגעים נבחרים בסיפור ולהמחישם בפני הקוראים.

מומלץ למורות בכתות ב' ו-ג' לפרויקט הקראת ספרים מודרכת. לספר פרקים קצרים ומותחים.



כריכת הספר גוּני גרין בבית הספרגוּני גרין בבית הספר

כתבה: לוֹיס לוֹרי
תרגמה: מאירה פירון
איורים: מידי תומס
ידיעות אחרונות/טל-מאי
מנוקד, 92 עמ'
מגיל 7

 

תרגום מצוין לספר חשוב, חכם ומהנה מאת הסופרת עטורת הפרסים לויס לורי. גוּני גרין אמנם דומה בחזותה החיצונית לבילבי, אולם כאן מסתכם הדמיון. גוני מגיעה בחודש אוקטובר לכיתתה החדשה והופכת להיות אהובת הילדים בזכות סיפוריה המרתקים. מטרתה של לורי ביצירה זו היא ללמד ילדים כיצד לספר סיפור. מהי דמות מרכזית ומהי דמות משנית. מהי עלילה מרכזית בשונה מעלילת משנה. מהו תיאור וכיצד מסיימים סיפור. היא עושה זאת בצורה מתוחכמת והומוריסטית, בזכות סיפוריה של גוני ומראה כיצד ניתן להפוך כל פעילות שגרתית (מעבר דירה, איחור לבית הספר) לסיפור מותח ומלא הומור. בסיומה של היצירה מצהירה גוני כי היא לא תספר יותר סיפורים לבני כיתתה, אלא תקשיב לסיפוריהם, ומעודדת אותם להשמיע את קולם ולספר על חוויותיהם.

            ההווי הכיתתי מתואר בצורה נאמנה למציאות, והטכניקה המרכזית בה משתמשת היוצרת היא היפוך תפקידים. עמדת המספרת גורמת לגוני לאייש את תפקיד המורה, ולסוזי המחנכת, להפוך לתלמידה. כך לומדת גוני בהדרגה כיצד מנהלים כיתה ומתמודדים עם שאלות שונות ומגוונות של תלמידים, הפרעות, ואף כיצד להחזיר את הקשב של קהל שומעים משועמם.

            יצירה נפלאה זו מדגימה הלכה למעשה מהו טקסט חינוכי. קריאתה לא רק חושפת את הקוראים לעולם המושגים הספרותי באופן מהנה, כי אם גם עוסקת בנושאים נלווים, כמו השתלבותו המוצלחת של ילד חדש בכתה, ילדים "שקופים" שאינם משתתפים בפעילויות הכיתתיות עד לרגע שבו הם אוזרים אומץ ומצליחים לדבר בפורום הכיתתי ואף במתח בין סיפורו של ילד לבין אי האמון שרוחשים לו המבוגרים. במשך כל היצירה מצהירה גוּני כי היא מספרת אך ורק סיפורים "אמיתיים" ואילו סוזי מורתה, מפקפקת בדבריה. בדיקות חוזרות ונשנות מגלות שסיפוריה של גוּני אכן ריאליסטיים. מקום מגוריה הקודם, סין, כפי שמלמד האטלס, הוא בארצות הברית, וכך גם איחורה של גוּני, כתוצאה מטוב לבה, כשמתברר שהתזמורת הסימפונית הגיעה לחצר בית הספר וניגנה לה ניגון-תודה על כך שסייעה לה להגיע בזמן לקונצרט. מסיפור לסיפור, לומדים הקוראים (ביחד עם המחנכת) כיצד בודקים נתונים מתוך סיפור. הם מגלים מקומות חדשים ואף מתוודעים לציפור האלבטרוס, המכונה גם גוני-בירד, והיא שמעניקה לגיבורה את שמה.

            כאמור, המאיירת בחרה להציג את דמותה של גוּני ככזו המזכירה את בילבי. בדומה לבילבי, גוּני מפגינה בהתנהגותה אינדיווידואליות בלתי מתפשרת הבאה לידי ביטוי הן בהתנהגותה המוחצנת והן בבגדיה הבולטים בזכות שילוביה הבלתי אפשריים בין בגדים יומיומיים לבגדים מהודרים, בין בגדי ספורט לבגדי ילדות (חולצת תחרה, כפכפים וכפפות). זוהי דוגמה מצוינת לקוראים הצעירים, המושפעים מהתנהגותם של חבריהם, כיצד לאמץ קו התנהגותי ייחודי שאינו מבקש לחקות ועדיין לזכות באהבת הסובבים, שכן גוּני איננה "אחרת", היא ילדה נערצת.



כריכת הספר ילדה של פעםילדה של פעם

כתבה: נילי דגן
עריכה: נורית זרחי
עיצוב: דוד מוסקוביץ
אבן חושן
מנוקד, 61 עמ'
הצילומים: מגיל 3
השירים: מגיל 6

"אולי הספר הזה יעביר לקורא משהו מן העולם של פעם", מציינת המחברת בפתיחה. שכן "החברה היתה קטנה, כולם הכירו את כולם ואנשים לא נעלו דלתות". הספר הוא אוטוביוגרפיה שירית בלוויית צילומים מרהיבים, החושפים בפני הקוראים עולם שנגוז. מרבית השירים בקובץ ילדה של פעם מיועדים למבוגרים, אולם בין דפיו מצויות פנינים המיועדות לילדים. שתי דוגמאות בולטות הם השירים "מה שילדים לא מבינים" (המזכירים את טון הילד בשיריהם של  יהודה אטלס וחגית בנזימן) ו"לפעמים":

מַה שֶּׁיְּלָדִים לֹא מְבִינִים
הִגִּיעַ מִכְתָּב מֵרוּסְיָה,
הַכֹּל סוֹדִי נוֹרָא…!
דּוֹדָה פֶּרְל מַגִּיעָה
כְּרוּחַ סְעָרָה

סַבְתָּא מוֹרִידָה סִּנָּר,
מַגִּישָׁה אֶת הַלִּפְתָּן.
כֻּלָּנוּ נִרְגָּשִׁים, יוֹשְׁבִים
יַחַד לַשֻּׁלְחָן

סַבְתָּא קוֹרֵאת בְּרוּסִית
וּפֶּרְל מַסְבִּירָה בְּאִידִישׁ
לָמָּה בִּמְקוֹם עִבְרִית
הַגְּדוֹלִים מְדַבְּרִים גִּ'יבְּרִישׁ?

לִפְעָמִים
אַבָּא לֹא גָּר אִתָּנוּ יוֹתֵר,
אֲבָל הִבְטִיחַ
שֶׁיָּבוֹא לְבַקֵּר.

שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא
מָתַי וְאִם
וְהִיא רַק אָמְרָה:
לִפְעָמִים.

השיר "מה שילדים לא מבינים" חוזר לתקופה שבה בכל בית נשמעו שפות אחדות: שפת האם של ההורים והשפה ה"רשמית", העברית, בה דיברו עם הילדים. הוא מפגיש את הילדים עם "שפת הסתר" של המבוגרים, וחושף אותם לעובדה שישנן שפות נוספות מעבר לעברית ושישנם עולמות שהם אינם משתייכים אליהם.

השיר המאופק "לפעמים" מתמודד עם גירושין במשפחה. הוא מעביר לנמענים את חוסר היכולת להמליל את המצב המורכב ואת הקושי הנפשי. הילדה שואלת "מתי ואם" ואף לא מסיימת את המשפט לאור תחושת אי הודאות. והאם עונה "לפעמים" ואינה מוסרת מידע נוסף. מעטים שירי הילדים המתייחסים לסוגיית הגירושים, וזאת למרות נוכחותה הבולטת בחברה. שיר זה הינו פתח לדיון משפחתי או כיתתי בגירושים לצד היצירות הרבות הדנות במודלים המשפחתיים השונים.

הקובץ המהודר מציג שירים וצילומים בשחור לבן השופכים אור על ימי קום המדינה. הילדים שידפדפו בקובץ יקבלו תמונה מרהיבה של ההיסטוריה הישראלית, וייחשפו לעולם שונה משלהם ולמשחקים שהיו נהוגים באותם ימים: רכיבה על חמור, נסיעה בעגלה וטיפוס על עץ, ויוכלו לעמוד על מאפיינים דומים בינם ובין הדור של סביהם וסבותיהם.



כריכת הספר פלאפלא

כתבה: ר"ג פלאסיו
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
זמורה-ביתן
לא מנוקד, 317 עמ'
מגיל 9

 

קשה להפריז בחשיבותו של פלא, רומן מאתגר ויוצא דופן הממגנט את קוראיו למן העמוד הראשון. פלאסיו, שזהו ספר הביכורים שלה, כותבת על ילד בעל מום גנטי שפניו מעוותות, ומעניקה קול לא רק לו כי אם גם לסובבים אותו. ההחלטה המעניינת לכתוב רומן רב-קולי לילדים הופכת את הסיפור לעשיר ולמרגש. באופן כזה, אנו נחשפים לקשיים של אוגוסט פולמן בן העשר, גיבור היצירה, שנאלץ ללכת בפעם הראשונה לבית הספר, לאחר שלמד  עד כה  בביתו, עם אמו. הוא נאלץ לפגוש במבטים המבוהלים של סביבתו, להתעמת עם ילדים והורים הרואים בו "ילד עם צרכים מיוחדים" שאינו מתאים למערכת החינוך ה"רגילה", ויותר מכל, עם הפער בין התחושה הפנימית שלו כילד רגיל (שהרי הוא אינו סובל מנכות או מלקות כלשהי, אלא להפך, הוא תלמיד מצטיין) לבין תגובת הסביבה. משום שלא רק אוגוסט מספר את סיפורו, אלא גם חלק מן הסובבים אותו, אנו יכולים להתוודע למחשבות של חבריו, של אחותו הגדולה וחברהּ, ושל חלק מבני כתתו. נוכל לראות את ההיקרעות של אחותו הגדולה בין הרצון לגונן עליו לבין רצונה לזכות בתשומת לב רבה יותר מצד הוריה. הקורא מלווה את חבריו של אוגוסט, המכונה אוגי, במעבר מסלידה נפשית ופיסית (הם מכנים נגיעה בו כ"דֶבר") בו עד להתוודעות לאישיותו המלבבת וקבלתו לא רק כבעל מום.

כתתו של אוגוסט נקרעת נחלקת לשני מחנות: אלה העוינים אותו ואת חבריו ואלה המסייעים לו, למרות המחיר החברתי הכבד הכרוך בכך. בשונה מרומנים רבים לילדים, מוצגים המורים והמנהל כ"מבוגרים אחראיים" שלא תמיד מתערבים, אולם יודעים היטב מה מתרחש בכתה ואף מנווטים מאחורי הקלעים, בהצלחה יתרה, את ההתרחשויות. גם משפחתו של אוגוסט מתוארת כמשפחה שמסרבת להיתפס כ"אחרת" או כקורבן. זוהי משפחה אוהבת, תומכת והיא המאפשרת לאוגוסט לעבור את שנתו הראשונה בבית הספר.

רומן מופתי, מומלץ לילדים ולמבוגרים, על מנת שיכירו את הילדים ה"אחרים" המצויים בעולמנו. ללא פיתולים עלילתיים מוגזמים וללא הטפות, מעצבת פלאסיו יצירת מרגשת המחלחלת ללב ומלמדת את קוראיה שיעור חשוב בהומאניות.

ספר שיעשה את העבודה בִמקום כל הסיסמאות על קבלת ה"אחר". עיצובו בפרקים קצרים הופך אותו מתאים מאד גם להקראה בהמשכים בכתה.