יונה טפר

ריאיון בלעדי עם יונה טפר

יונה טפר

יונה טפר
צולם ע"י דינה גונה

מתי התחלת לכתוב?

ככל שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי לכתוב. כילדה כתבתי שירים וסיפורים ולא הייתה מאושרת ממני  כששיר שלי התפרסם ב'משמר לילדים', שבועון הילדים עליו הייתי חתומה. בגיל הנעורים בו הנפש המתבגרת מלאה כיסופים, והרשמים, הנופים והחוויות תוססים בעוצמה ראשונית, הייתה לי הכתיבה דרך ביטוי לעיבוד הרגשות. ניסיון לתעל את היופי וההתפעמות מהחיים למילים, לריתמוס ולקצב, כדי  לשמר אותם בתוכי.

בצבא זכיתי לשרת עם אנשים שחשו כמוני, ובלי לקרוא לתהליך שיצרנו 'סדנת כתיבה' כנהוג היום, חברנו יחד והיינו מחליפים בינינו שירים שכתבנו ומזינים זה את זה ברעיונות בחיפושים. אחר כך, ככל בני גילי, חציתי את ימי הנעורים אל לימודים, בניית משפחה, גידול ילדיי והוראה, ואם כי רציתי כל אותן השנים לכתוב, לא מצאתי בתוכי את האומץ ואת היכולת להתגבר על קולה החזק והמשתק של הביקורת הפנימית.

כשבנותיי הגיעו לגיל הגן ובית ספר העירו בי חוויות הילדות שלהן את חוויותיי שלי והשתקפו בהן. התחלתי לכתוב להן שירים על רגעי שמחה, צער ופחד וגם על שאלות ותהיות גדולות יותר, כמו השיר 'נקודה של אלוהים האומר:  "אלוהים/ הוא רק נקודה / אצלי בציור. / ציירתי שמים כחולים / דשא ירוק ופרחים / בצבעים הכי פורחים. / ושמש צהובה-כתומה, / שתהיה חמה-חמה. / ובאמצע הדף / נקודה בעיפרון,/ ככה אלוהים / אצלי בדימיון."  אותו כתבתי בעקבות הערה חרישית של בתי הקטנה בזמן שציירה. מאותם שירים יצא לאור ספרי הראשון רגע שקשה לשכוח.  כשהספר ראה אור  בשנת 1982 השתחרר המחסום ששמתי על עצמי ומאז אני כותבת.

לאחר פרסום ספר השירה עברת לכתיבת פרוזה לילדים ולנוער. ממה נבע המעבר?

מיד אחרי רגע שקשה לשכוח ראו אור שני ספרים שלי. הראשון, חצבים על נייר, שנכתב בהשראת אירוע מוחי שעבר אבא שלי, אליו הייתי קשורה מאוד. הפער בין האדם הפעיל, הסקרן והמתעניין בכל הנעשה סביבו, לבין האיש שישב על כיסא הגלגלים בלי יכולת לדבר, לתקשר ולזוז היה כל כך כואב, ששוב, כבימי נעורי, נזקקתי לכתיבה כדי לעבד את רגשותיי ולהבין אותן. בנוסף לשירים שכתבתי אז כתבתי גם את חצבים על נייר, אבל העברתי את רגשות הצער, הכעס והבלבול שחשתי, ליאיר, גיבור הסיפור, שמבטא בהתנהגותו את קטני המשפחה שאיבדו סבא חם ואוהב. הספר נכתב בדחף בלתי נשלט, כשראשיתו תיאור הרמוני של קשר בין סבא לנכדו ואחר כך השבר הגדול  של יאיר עם העובדה שסבו האהוב השתנה והפך לאדם חולה ומוגבל, שאינו דומה בהתנהגותו לסב שאהב. במבט לאחור אני משערת שההתמודדות שלי עם הכאב והמצוקה שחשתי אז, הובילו אותי לכתוב את הרומן בקבוק הבושם של אמא המספר על הדרך היצירתית והמיוחדת בה שירי, גיבורת הסיפור, מתמודדת עם מחלתה הקשה של אמהּ. הסיפור על האם החולה, המכיל בתוכו זיכרון ילדות שלי על פטירת אם של אחת מבנות כיתתי, היה מונח 'כגולם' בתוכי, עטוף בקורי שכחה והמתין שיבשיל.

מדובר ברומן מפתח חלוצי. זו לא תמה שכיחה לילדים, התמודדות עם מחלה סופנית ועם מות הורה.

 אכן כתיבת הספר לא הייתה קלה לי ונבעה מדחף עמוק ובלתי מוסבר, כי מלבד הקושי הגדול שלי כאם צעירה לכתוב ספר על אמא צעירה החולה במחלה סופנית ולא מצליחה להתמודד עם מחלתה, ספרי הילדים של השנים ההן בארץ עדיין לא עסקו בנושאים כאלה. בזמן שספרות הילדים בעולם כבר נגעה אז בהיבטים כואבים של יחסים במשפחה, כמו חולי, יתמות, ניכור, גירושים ועוד – בארץ עדיין לא נכתבו ספרים שעסקו במחלה או במוות. אבל לזיכרוני לא עסקתי בזמן הכתיבה בשאלות למי הספר מיועד ואיך הוא יתקבל. רק לאחר שהספרים ראו אור והתחילו להגיע אלי מיני הערות מתרעמות בנוסח 'מי כותב כך לילדים…' וכדומה, נוכחתי שיש כאלה שעדיין לא בשלים להתמודד עם בעיות אמת בספרות לילדים ונוער, והתקשו לקבל שאפשר לכתוב גם על כאבים ומצוקות ולא רק ספרים המחזקים-מלווים את ערכי הציונות וההתיישבות, או ספרי מתח והרפתקאות. לימים נוכחתי  שהזמן – השופט הטוב ביותר – הוכיח שספרים אלה חיים ומהדהדים עד היום בלב הקוראים.

לא כל ספרייך מסתיימים באקורד טראגי. ישנם ספרים מעצימים, בהם הגיבורים צולחים את הקשיים שניצבים בפניהם.

בוודאי, ובכל זאת הייתי קשובה להערות שהגיעו אלי, גם מפי הקרובים לי, ולכן את ספרי הבא: לפתן צימוקים הקטנה  פתחתי בהקדשה האומרת: "לבנותי/ מיכל ועפרה/ סיפור עם סוף טוב."  כתיבתו גרמה לי עונג גדול, שכן  הספר מתרחש במרחב יער דמיוני, ובבית ספר קסום שאליו מגיעות בנות פיות ובני קוסמים צעירים, במטרה לצאת אחרי תקופות החניכות כבוגרים מוסמכים. בתהליך כתיבת הספר בניתי עולם שכולו דמיון ויכולתי לממש את אהבתי לשפת המעשייה והאגדות העשירה אותה אהבתי מאוד בילדותי.

לאחר הרומנים הללו עשית תפנית נוספת, ופנית לכתיבה לגיל הרך. מה מאפיין את ספרייך לילדי הגן?

אחרי שספרים אלו ראו אור קיבלתי יותר את עצמי כאדם כותב. התחלתי לכתוב גם ספרים לילדי גן, כמו מרוּטי; שוּפוּלי ליום הולדת; אביטל ונחש המים; תמי הקטנה והמבול הגדול – כשבכולם בא לביטוי האופן בו המציאות והדמיון מתערבבים אצל ילדי גן. רציתי גם לכתוב ספרים שהעלילה והמתח הם הקו המוביל בהם. כך ראו אור הספרים: 'האופנוען משביל החלב'; 'נעם, דורי וחצי התאומים'; 'הזר מאחורי המצלמה'; 'המסע אל העמק הנסתר'; ו'מי יציל את בוטן'. אבל גם בספרי ההרפתקאות שכתבתי מסתתרים בעלילה ערכים נוספים, בין אם ההתייחסות היא לקליטת עלייה, מסרים אקולוגיים, או לחצים וקשיים ביחסים במשפחה ובחברת  הילדים.

מהו הדבר שמעניין אותך יותר מכל ככותבת?

כשאני עוברת על הספרים שכתבתי לאורך השנים אוכל לומר שקולו של הילד ומה שעובר עליו – במשפחה ובחברה – הוא אחד המאפיינים של כתיבתי, בין אם זה נוח  גיבור הספר ועלי לא אכפת לך, החי עם אם מתנכרת ומתעללת, תיאודורה בספר איזה מין שם זה תיאודורה שאינה יודעת מי היה אביה וחולמת  שתהיה לה אחות, דויד בספר דוִד 'חצי-חצי',  בן לאב ישראלי ואם נורווגית הנקרע בין הזהויות השונות של הוריו ונפגע מהדרך בה אנשי היישוב בו הוא חי מתנהגים אל אמו הזרה. או יונתן הצנום והחלש, גיבור הספר יונתן ומגן היונואינים החולם להיות שחקן כדורגל, וכשהוא נדחה על ידי בני כיתתו, הוא מוצא מפלט בציור קומיקס וביצירת גיבור דמיוני רב כישורים ויכולות, דרכו הוא מפצה את עצמו וגם עוזר לבני כיתתו לנצח במשחק החשוב. בדומה לכך גם יעל הנמוכה ושפרה שאמהּ עזבה אותה בספר סוס השמים של סער, החולמות על סוס משלהן, עוברות תהליך של השלמה וצמיחה לאחר שהן מתחברות לרוכב מסתורי. בהקשר זה אזכיר גם את ספרי לנוער כמו דקירת סכין העוסק באלימות ברשת, המעלה בפני הקוראים את השאלה מהי אחריותו האישית של כל אחד מאיתנו למתרחש בסביבתו, ועד כמה הרצון שלנו להיות שייכים ומקובלים קובע את התנהגותנו לאי צדק המתרחש מול עינינו.

ישנו יסוד דומיננטי בכתיבתך, המקשר בין הגיבורים לבין סביבתם. בולטת מאוד אהבתך לארץ.

הקשר החזק שאני מרגישה לארץ, לנופיה ולמתרחש בה –  היום, בעבר הקרוב והרחוק, אכן בא לידי ביטוי בספריי. כך בספר אבנים קטנות של אהבה, המספר סיפור אהבה המתרחש במאה השנייה לספירה – ספר שנולד כשבני הארכיאולוג גילה רצפת פסיפס בכלא מגידו, מקום בו היה בעבר יישוב יהודי חי ותוסס; בלעזוב בית המספר על מלחמת העצמאות דרך עיניה של גלילה וחבריה, ההופכים בגלל המלחמה לפליטים בעיר חיפה, או בספר מתי אתה חוזר? המספר על התפוררות משפחה בקיבוץ, כשהבן נוסע בעקבות חברתו לארה"ב ונשאר שם כיורד. גם מהספר סוד עם כנפיים, המספר על הקשר החם בין אייל לסבו ולחברו של סבא העוסק בגידול יוני דואר, עולה היחס לארץ, כשדרך עלילת הסיפור העכשווי יכול הקורא להתחבר אל גידול יוני הדואר במלחמת העצמאות והיום. עקבות ה'היסטוריה החדשה' שנרקמה בארץ שלובה גם בהיבט נוסף הקיים בספרי איזה מין שם זה תיאודורה, שעלילתו מתקשרת בעקיפין אל חוזה המדינה ומשולבת בסיפורה של 'הקופסה הכחולה' – קופסת הקרן הקיימת המיתולוגית – שליוותה את ימי ילדותנו לפני קום המדינה. ההזדהות והאכפתיות למתרחש בארץ, הובילה אותי גם לכתיבת הרומן האחרון שלי לנוער, 'כתוב בחול ובמים' המספר, דרך אהבתם של נעמי ותום, את סיפור המאבק העכשווי על חופי ישראל הנמצאת בתהליך של אורבניזציה והשתלטות גסה של בעלי כוח וממון על נופיה וחופיה.

תמות פמיניסטיות גם הן נוכחות ביצירותיך, הן לגיל הרך והן לנוער.

אינני פמיניסטית מוצהרת, אבל שוויון בין בני אדם חשוב לי מאוד, ולכן הפן הזה משתקף גם הוא בכתיבתי – ולדוגמה, ספרי לילדי הגן הנסיכה 'יכולה הכל בעצמי' – המספר על מיכל שאחיה הגדול לא מוכן לשתף אותה, כשהוא יוצא עם חבריו לצייד דמיוני בג'ונגל העשבים שמאחורי הבית, ושולח אותה בלגלוג ל'שחק בנסיכות". אבל מיכל, באסרטיביות יצירתיות, מתחפשת לנסיכה, נכנסת 'לג'ונגל' וצדה 'נמר' ובכך משלבת את חלומה להיות 'נסיכה יפהפייה' בלי לוותר על זכותה להיות ציידת כמו הבנים. מוטיב זה נמצא גם בספריי לנוער העוסקים בנושאים מורכבים יותר – כמו בספר: 'מתאים לך ככה שאת צוחקת' המספר על אהבה אובססיבית הנגמרת ברצח; או בספר – מה שהסתרתי בבטן – המתאר את ההתמודדות האמיצה של מיה בת ה -16 עם זיכרון מודחק על התעללות מינית שעברה כילדה.

כשאני חוזרת אל ספריי אלה,  אני מגלה שלמרבית גיבוריי יש את הכוח, העוז והיכולת להתמודד עם המצבים הקשים, בהם אני נוטעת אותם, ולמרות שאיני מאמינה בגזירה שווה בין הספרות למציאות, אני שמחה מדי פעם לקבל מכתבים מקוראים הכותבים לי שמצאו עידוד ונחמה בספר זה או אחר.

הפיכתך לסבתא שינתה את הנושאים עליהם את כותבת?

היותי לסבתא לא שינתה את הנושאים עליהם אני כותבת, אלא הוסיפה והעמיקה אותם. ואכן עניין חוזר בספריי הוא הקשר בין בני הדור הראשון לשלישי – סבים ונכדים  – כמו בספריי גיבור או פרא, ו'ורק מאהבה'. נראה לי שהקשר עם נכדיי חשוב לי ומפרה את כתיבתי.

 בנוסף לספרים שהזכרתי עד כה כתבתי לאורך השנים גם לילדי גן, לראשית קריאה ולפעוטות. בגילוי לב אומר שהקִרבה לנכדיי ולנכדותיי, איתם אני חווה ילדוּת שלישית, מזמנת לי נושאים רבים לכתיבה, מחדשת, מחייה ומוסיפה על חוויות הילדות שלי, שבראשית כתיבתי שימשו לי כנקודות פתיחה. כך למשל כתבתי, בעקבות נכדתי הראשונה שלידתה וצמיחתה הציפה אותי בחוויות שכבר שקעו, את חמשת ספרי יסמין: האוצר של יסמין, פיקניק עם סבא, הפתעה בבית ועוד. גם הספרים בינה נוסעת מבנימינה; הטיסה הסודית של הדס; דובילבול; לוכד המפלצות של איל וספרים נוספים נולדו מהתבוננות בנכדיי ונכדותיי וחיזקו בי את ההרגשה שאין דבר שישווה לכוחה העז, הטרי והרענן של חוויית ילדות.

ומשהו לסיום אודות ספרך החדש, 'המעודדת הסודית של תיקי', העתיד לראות אור בקרוב?

תיקי, גיבורת הספר בת התשע הולכת לחוג להתעמלות קרקע ומתקשה לעשות את התרגילים הנלמדים בחוג. היא מאמצת לה 'מעודדת סודית', דמות מתוך סרט איתה היא מזדהה ובעזרתה, אך בעיקר בכוח דבקותה ועקשנותה, היא מתקדמת, משתפרת ואפילו זוכה בתחרות האזורית במדליה. ולכן ברצוני לסיים ולומר שוב שגם אם כלאתי את גיבורי ספריי בתוך מצבי חיים קשים, הענקתי להם בנוסף יצירתיות, אומץ, תבונה וכוח להתמודד, לשנות, להשתנות ולצמוח.