מאירה פירון

סופרת החודש: מאירה פירון

מאירה פירון

מילדות אהבתי לקרוא ולאו דווקא לכתוב. לא כתבתי שירים ולא כתבתי סיפורים למגירה, אבל כן עסקתי כך או אחרת במילים. אהבתי לכתוב חיבורים בשיעורי הבעה. כנערה דמיינתי לעצמי שאקים עיתון או מגזין כלשהו וכסטודנטית ערכתי תוכן בטלטקסט (ז"ל) של הטלוויזיה החינוכית. בתום לימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב התחלתי לעבוד בהוצאת "עקד"  בתפקיד "הכול כלול". אבל אז, המשורר איתמר יעוז קסט, עורך ההוצאה, אמר שיש לי רגישות גבוהה לשפה והציע לי לתרגם ספרות. זאת בעצם היתה ההתחלה המקצועית שלי. וזה "הטיפ היומי" שלי לכל הכותבים המתחילים: עבודת התרגום היא דרך נפלאה להתוודע לכתיבה.

החומרים הספרותיים האלה שתמיד נכחו בחיי התגבשו לאט ובהדרגה ולאורך שנים. לבסוף הם קיבלו צורה והתממשו בהוצאת "טל-מאי". רק אחרי שהבנתי במדויק מה החלום שלי הקמתי את ההוצאה' שבה שילבתי את אהבתי לספרים ואהבתי לילדים ונוער. כך גם הגעתי לכתיבה לילדים. בחירת הספרים נעשית בקפידה וברגש. ג'ני ולנטיין, למשל, כותבת גם לילדים וגם לנוער. אני גאה מאוד שמצאתי אותה ותרגמתי את ספריה מרק שבור, נמלים, חייו הכפולים של קסיאל רודנייט – לבני נוער וסדרת איגי ואני – לילדים (ראשית קריאה). פרסמנו גם קלאסיקות חשובות: נערי הכרך של א"ס הינטון, הנסיכה שלבשה שקית נייר של רוברט מאנץ' ועוד ספרים רבים, ביניהם גם ספרי מקור יפים.

כתיבה לילדים היא מין חיבוק חם ומגונן בעיסוק חשוף ומבהיל לעתים. כשאתה כותב לילדים, אתה יכול לכתוב הכול – איש לא יגיד לך שחשפת פרטים קשים על עצמך, הרי כתבת על ילדים ואתה מבוגר. אבל זה כמובן לא נכון. הז'אנר הזה, עבורי, הוא "כפית מלאת סוכר שמאפשרת לבלוע את התרופה המרה", כמאמרה של מרי פופינס האגדית. מסיכת תיאטרון שמאפשרת לי להיפתח לעולם.

ולעניין הסדרה שכתבתי לילדי בית ספר יסודי. ריגול, חיטוט ושוקו חם היה הספר הראשון בסדר ואלינה גורבן איירה אותו בכישרון ובהומור. הסיבה שהספר התפתח לסדרה נעוצה בכך שאני בדרך כלל מקיימת יחסים ארוכי טווח עם האנשים והדמויות בחיי. במילים אחרות: לא הרגשתי שאני מוכנה עדיין להיפרד משירה ומיעל ומהחברים שלהן. באופן כלשהו, כתיבת סדרה דומה לכתיבת רומן רחב יריעה – הסופר נשאר לאורך זמן ולאורך דפים רבים עם הגיבורים שלו. והגיבורים מתפתחים, מתבגרים ולפעמים גם מעוררים הזדהות והופכים לחברים טובים של הקוראים. קשה מאוד להגיד, די, תניחי לדמויות האלה ותעברי הלאה. קשה לי להיפרד.

זאת הסיבה שהמשכתי לבנים, בנות וסודות כמוסים וגם לספר האחרון בסדרה הופעות, הפתעות ומשפחה שכזאת. בספר האחרון שירה עוסקת בעיקר בצורך להגדיר את עצמה, להבין מה היא אוהבת, מה היא רוצה ואת מי היא אוהבת. שירה ממהרת לעשות את זה, למרות שהיא רק בכיתה ג', ויש כאן אלמנט הומוריסטי כמובן. אבל מעבר להומור, אני מאמינה בכל לבי, שכך היא לומדת מהן נטיות הלב שלה. שירה מודעת לבחירות שלה ולא נכנסת למסלול כמצופה ממנה, באופן אוטומטי.  לכן, אני מאמינה שגם כבוגרת היא לא תתקשה לדעת מה היא אוהבת ומה היא תרצה לעשות כשתהיה גדולה.

עכשיו, אחרי כתיבת הספר השלישי, עם כל הקושי שלי להיפרד מהאנשים האלה שליוו אותי תקופה ארוכה, אני מרגישה שהגיע הזמן.