ספרים חדשים יולי – אוגוסט 2014

 

כריכת הספר תלתלים

תלתלים

כתבה: דפנה חיימוביץ'
איורים: ג'ני מייליכוב
מטר 
מנוקד, אין מספרי עמודים
מגיל שנתיים וחצי

קובץ שירים לגיל הרך שייחודו בהסטת המבט אל מחוץ לילד. בעוד מרבית שירת הילדים המודרנית היא שירה לירית-וידויית העוסקת בחוויותיו של הילד וברגשותיו, תלתלים עוסק ברובו דווקא בתיאור הסביבה המקיפה את הילד. בין אם מדובר בתיאורי מזג האוויר, בין אם מדובר בתיאור ריטואלים יומיומיים (דוגמת אמבטיה, יקיצה ושינה) ובין אם מדובר בהתבוננויות על סביבתו הקרובה של הילד (חורשה, חתולי רחוב, חילזון), נדמה, כי העיקר הוא העולם החיצוני לילד, המתגלה בהדרגה וכולל הן את הסביבה הביתית והן את הסביבה הקרובה לבית והמוכרת לילד. החריזה המצוינת ומשחקי המילים הופכים את השירים לקליטים, והעיסוק החוזר ונשנה ביופיו של הטבע ובגילוי תופעותיו, הופכים את הקובץ למתאים להוראת נושא הקיימוּת בגנים.

ראוי לאזכור מיוחד השיר החותם את הקובץ, "החנות של סבתא", המהווה מעין המנון לסבתות באשר הן, ובו מתפענחת המוטיבציה השירית של הדוברת לכל אורך הקובץ, שהיא למעשה סבתא המבקשת להראות לנכדיה את יופיו של העולם המקיף אותם:

יש חנות לסבתא,

אף פעם לא סגורה.

צעצוע אין בה

וגם לא סוכרייה.

זו חנות של נשיקות

וגם של חיבוקים,

אשר פתוחה תמיד

אפילו בחגים.

וסבתא מחלקת

חינם לנכדיה,

ביום אחד שלושים,

ואולי גם מאה.

לפעמים היא מבקשת

עודף ומחכה,

ואז היא מקבלת

חיבוק עם נשיקה.


כריכת הספר איזה יום שמח שמחאיזה יום שמח

כתב: תלמה אליגון-רוז
איורים: הלה חבקין
כנרצ, זמורה ביתן
מנוקד אין מספרי עמודים
מגיל 5
השירים מגיל 3

קובץ חגיגי ועשיר המאגד שירים וסיפורים של הכותבת תלמה אליגון-רוז. לצד שירים אהובים ומוכרים דוגמת "איזה יום שמח", "אבא שלי" ("לאבא שלי יש סולם") ו"יד ביד", שזכו ללחנים והפכו לקלאסיקה בשירת הילדים, זוהי הזדמנות להתוודע לסיפורים נפלאים ופחות מוכרים של היוצרת, דוגמת "טיפת המים הקטנה" המלמד על כוחה של טיפה ומבהיר לילד כי גם גרגר קטן יכול להציל את העולם, וכי תחילתה של פעולה גדולה נעוצה ביוזמה קטנה; "שדה של ספגטי" המלמד כי מי שנתפס כאויב יכול להיות אוהב לאחר הכרות מעמיקה יותר; ו"ירוק כמו דשא, אדום כמו תות", העוסק בחברות רגישה בין ילדה לזיקית, ומדגים את הצורך להתאים את עצמנו להִשתנות המהירה של זולתנו. כוחה של אליגון-רוז ניכר בסיפורים אותם היא כותבת במתכונת הסיפור העממי, ולמעשה ביכולתה ליצור מעין משלים מודרניים המותחים את גבולותיו של ז'אנר המשל ויוצקים לתוכו עומק מחשבתי וערכי. כמו כן, יצירותיה ההומוריסטיות של אליגון-רוז, דוגמת "נמלה עצלה" העוסקת בנמלה שקָצָה בסחיבת קש ובוחרת בשכיבה על הגב, חושפות פן נוסף ומשעשע בכתיבתה, שנוסף על זה הערכי (המופיע לדוגמה בשיר "לא בא לי"), המזמן ניפוץ מיתוסים לצד תחושה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.


כריכת הספר עמליה רוצה חיהעמליה רוצה חיה

כתבה: יעל איכילוב
איורים: ליאורה גרוסמן
עם עובד
מנוקד, אין מספרי עמודים
מגיל 4

כאשר עמליה מטיילת עם אביה ברחוב, היא מבחינה, שלכל השכנים יש חיית מחמד כלשהי. היא מבקשת מאביה חיית מחמד והאב עונה "בסדר" ואף מוסיף "רק תחליטי איזו". משניתנה לה זכות ההחלטה, היא בוחרת בתנין. ההורים המופתעים כלל לא ציפו לבחירה לא שגרתית שכזו, ושוטחים בפני עמליה את טיעוניהם. עמליה אינה מקבלת את רצונם של ההורים להניא אותה מבחירתה, ואומרת לאביה "הבטחת שאני אבחר" "ואני רוצה תנין". האם קונה לעמליה תנין, ועמליה מוכיחה להוריה כי התנין הוא אכן חיית המחמד המתאימה לה. האיורים מציגים את הסימביוזה בין השניים: אוכלים יחד, מתקלחים יחד ועמליה אף רוכבת על התנין (שנתפס כחיה מאיימת ומרתיעה).

למראית עין לפנינו ספר הומוריסטי העוסק באובדן הסמכות ההורית, מה גם שאיוריה היפים של ליאורה גרוסמן משרטטים משפחה השייכת לאלפיון העליון, גרה בבניין יוקרתי ואוכלת סושי. עם זאת, ההומור מהווה מעטפת חיצונית להעברת שורה של מסרים מורכבים:

האב מאויר כבעל שיער שיבה. יש בסיפור שבירה של קונבנציית האב הצעיר והצגה של אב מבוגר יותר הנשוי לאשה צעירה ממנו. זוהי דרך מקורית להציג מבנה משפחתי פחות נפוץ באור מנרמל ויפה. בהיבט הדידקטי, ניתן כאמור לקבוע כי לפנינו סיפור לא חינוכי על כניעה לגחמותיה של ילדה, ומכאן שזהו סיפור להורים, אולם קריאה אחרת מזמנת התמקדות בגילוי אחריות כלפי הבחירות האישיות שלך. עמליה בוחרת בתנין ובהמשך, נאמנה לבחירתה. היא מטפלת בו, דואגת לו ואינה זונחת אותו. התנין לא הופך לצעצוע נוסף בחייה של ילדה מבוססת, אלא לחיית מחמד שעמליה שוקדת על טיפוחה ואושרה. בנוסף, עמליה רואה בתנין לא חיית טרף מאיימת, אלא חיה "קטנה, חמודה" רכה, "שלא עושה לא הרבה לכלוך ולא הרבה רעש". הקוראים הצעירים לומדים באמצעות המישור האלגורי, כי לעתים מה שנדמה כמאיים, יכול להיות אחר לחלוטין כאשר לומדים להכירו ומכניסים אותו הביתה.

קריאה של הסיפור ככזה המציג שלב בתהליך התבגרותה של עמליה, תתמקד באופן שבו היא מגדירה רצון עצמאי, נאבקת עליו ומגלה אחריות לבחירתה. היא אינה מוותרת על רצונה לגדל תנין גם לאחר שהוריה מתנגדים ודבקה בו. כאן היא מגדירה את אישיותה העצמאית מול הוריה. לטענה זו חובר האיור המציג את עמליה והתנין ישנים יחד במיטה, כשמעליהם מופיע ציור של אשה ששערה מורכב מנחשים ירוקים, דבר השולח לדמותה של מדוזה מן המיתולוגיה היוונית. מדוזה מייצגת נשיות חזקה וחתרנית וניכר כי החבירה אל התנין הופכת את עמליה לבעלת כוח רב ומרתיע ולראייה, השכנים ההמומים מסתתרים בביתם כאשר עמליה צועדת עם התנין. אם כן, היכולת לומר "אני רוצה", להילחם על רצון זה ובהמשך, לטפח אותו (והרי ילדים רבים זוכים בחיית מחמד נכספת אולם מותירים אותה לטיפולם של ההורים), מסמן את אישיותה החזקה של עמליה ובגרותה.

לבסוף, לא ניתן להימנע מהמחשבה שהתנין הלא רצוי על ידי ההורים מייצג בחירות ילדיות שההורה דוחה, שותפים חברתיים/רומנטיים שהילד חושף בפני הוריו וההורה מתנגד להם, וכאן, לאחר שההורה מבין שה"תנין" אכן מתאים לילד, התנגדותו נעלמת. וכך, מבינים הקוראים הצעירים שגם בכוחם ללמד משהו חדש את הוריהם וההורים מבינים שגם הם יכולים ללמוד משהו חדש מילדיהם. סיפור מיוחד ומומלץ.


כריכת הספר חנות המילים של נעםחנות המילים של נעם

כתב: רוביק רוזנטל
איורים: שחר קובר
כתר
מנוקד, 31 עמ'
מגיל 5

 

בכל לילה חולם נועם על מילה חדשה, אך בבוקר אינו מצליח להיזכר בה. פתאום, בגן, באמצע היום, צצה לה המילה, מרחפת באוויר כמו פרפר מילד לילד. הילדים אוהבים את המילים של נועם ומזמינים אצלו מי מילה חזקה, מי מילה מצחיקה ומי מילה יפה. את כל אלה מוצא נועם בלילה, כשהוא יוצא ממיטתו לשוטט ברחוב המתנות ונקלע לחנות מילים מסתורית.

הסיפור ממחיש שתי תופעות מוכרות בתהליך התפתחות השפה אצל הילד. האחת – הילד אוהב לקלוט מילים חדשות, ומנסה אחר כך להשתמש בהן. השנייה – הילד מבקש להעניק ממשות קונקרטית למילה שהיא בעיקרה מופשטת. וכך למשל בסיפור היפה הזה המילה 'צמרירית' – "את כבשה צמרירית" כפי שאומר נועם לכבשה שהוא מלטף אותה – עושה לדניאל "רך באוזן" ושירי טועמת אותה על שפתיה בלחשה "צמְמממרירי".

רוביק רוזנטל, שכתב ספרים על השפה העברית, לילדים ולמבוגרים, מחייה את המילים והופכן לחושניות ומוחשיות. ואכן, אשרי מי שבתוך השטף האוטומאטי של השפה יודע לעצור לרגע ליד מילה – למשש אותה, להריח, לגלגל על הלשון, לשחק אתה, זה הרי מה שעושים בשירים והסיפור רומז לכך בסופו. ילדים משחקים במילים באופן טבעי.

הספר מתאים לקראת הכניסה לכתה א' ובכתות א-ב. אפשר בעקבותיו להביא סיפורים ושירים העוסקים במילים למשל, השיר כשאומרים של יונתן גפן (מתוך הכבש הששה עשר, דביר), למה צחקה הברכה או למה קוראים לדג דג של שלונסקי (מתוך אני וטלי בארץ הלמה, ספרית פועלים), ציקלופ ו-פדיה של שמואל בן שלום (ספרית פועלים). אפשר לשחק בחנות למילים, אפשר להכין רשימה של מילים 'יפות', 'מתוקות', 'ריחניות', 'מעצבנות' וכד'. ואפשר עוד, כיד הדמיון הטובה.


כריכת הספר בקצה הרחובבקצה הרחוב

כתב: איריס ארגמן
איורים: שחר קובר
מטר
מנוקד, 39 עמ'
מגיל 5

קובץ שירים לילדים, כתוב ברגישות, המתחקה אחר ילד המתבונן בנעשה ברחוב בו הוא גר. ייחודו של הקובץ נעוץ במבט הרגיש על סביבה, מבט שיש עמו הַזָרָה (הסתכלות רעננה על תופעות שגרתיות ומוכרות) לאור נקודת התצפית הילדית המתארת את המרחב, על ייחודו ויופיו. בין אם מדובר בספסלים שבשדרה, בכביסה המתנפנפת ברוח המשולה לזוג היוצא במחול, בשלוליות שאחרי הגשם, או בלוח המודעות. הקובץ כתוב במשלב לשוני גבוה, בחירה ראויה שעתידה להעשיר את שפתם של קוראיו. כמו כן, נוסף על סוגיות ילדיות וניסיון להתחקות אחר מבט ילדי (קניית קרמבו), מופיעות בקובץ סוגיות חברתיות אורבאניות שהכנסתן לקובץ שירה לילדים, מחדדת את הרגישות האנושית.

להלן קטע מן השיר "האיש של הספסל":

אמא אמרה לי שזה איש בלי בית

ושבעצם הרחוב הוא הבית שלו.

אני מסתכל על האיש בלי בית

דרך החלון של הבית שלי

וחושב לעצמי,

מעניין מה מרגיש האיש בלי בית

והאם פעם היה לו בית

ואמא ואבא שכיסו אותו בשמיכה

לפני השינה.

ילדי העיר פוגשים לעתים מחוסרי בית, פגישה המעוררת חרדה ואי הבנה. השיר אינו מסתפק בתיאור התופעה אלא חושף אותנו ליישוב הקונפליקט שמתעורר בילד הדובר. שכן מעבר לאמפטיה הוא חש ביתר-שאת בר מזל, על מיטתו, הוריו ועולמו המוגן.

הקובץ מתאים להוראה במסגרת שיעורי מולדת והכרת הסביבה, או במסגרת הוראת נושא הקיימוּת, שכן הוא משלב בין הכרת הסביבה לבין ההכרה ביופייה.

קובץ השירים הזה ממחיש את האימרה היפה באנגלית 'Stop and smell the flowers' שפירושה, עצור לרגע את מרוץ החיים והתבונן בעולם שסביבך. פעוטות מתעכבים ובוחנים כל פרט בדרכם, אך כבר בגיל צעיר הם מצטרפים למרוץ החיים ומבטם חולף-מרחף על פני הסביבה.

אפשר להשתמש בשירים כדי לחדד מבט ולעודד הסתכלות איטית ואישית ולבקש מהם לכתוב על חפץ, צמח, מראֶה וכו'.


כריכת הספר הופעות הפתעות ומשפחה שכזאתהופעות, הפתעות ומשפחה שכזאת

כתבה: מאירה פירון
איורים: אלינה גורבן
ידיעות אחרונות/טל מאי
מנוקד, 79 עמ'
מגיל 7

 

הופעות, הפתעות ומשפחה שכזאת, ממשיך את שני ספריה הקודמים של פירון בסדרה, ריגול, חיטוט ושוקו חם (2012) ובנים בנות וסודות כמוסים (2013) וקריאתו מלמדת, כי הוא הספר הבשל ביותר בסדרה.

מאחר ואין לפנינו סדרת-חבורה, אלא סדרת ראשית קריאה הממוקדת בחייה של שירה, תלמידה בכתה ג', בכל אחד מן הספרים שיוצאים בסדרה, נחשף מבטה המרענן, הכן וההומוריסטי. מבט זה מחולל הזרה לעולם, כפי שהוא נחווה על ידי המתבונן-המבוגר, שכן שירה מתבוננת בעולם כמי שחווה אותו ללא תיווך והתוצאה היא מבט חדשני ההופך את העולם לחוויה יומיומית מפתיעה. לשירה אין צורך לצאת להרפתקאות שכן חייה נחווים על ידה כאנטי-שגרה, וזאת בניגוד למבוגרים המקיפים אותה דוגמת אביה, שקץ בריבים בינה לבין אחותה. אולם עבורה, כל ריב הוא יחיד ומיוחד ואין לדעת מה יעלה בסופו. אף בית הספר, הנתפס כספירה המרכזית של ילדים ועומד במרכזם של ספרי ראשית קריאה רבים, מוצג בסיפור כספירה אחת מיני רבות בעולמה של שירה, הכולל חיים משפחתיים, חיי חברה, חוג, כתיבה ביומן ולבטים אישיים.

פירון מוכיחה כי כותב מוכשר לילדים יכול להתמזג עם המבט הילדי ולהעבירו לקורא נאמנה:

באמצע שיעור חשבון נחת פתק מקופל על המחברת שלי. פתחתי אותו מתחת לשולחן וקראתי:

אני אכין עוגת שוקולד. תכתבי את זה עכשיו במחברת המיוחדת שלנו, כדי שלא נשכח. עדי.

בגלל זה במקום לחשוב על התשובה לתרגיל שאתי המורה כתבה על הלוח, כתבתי במחברת המיוחדת שעדי תכין עוגת שוקולד, וגם הוספתי שאני אקנה במכולת בייגלה וגלידה. רשימת הכיבוד שלנו התחילה להתמלא.

איך יכול להיות שאתי תמיד שמה לב כשאני לא מרוכזת בשיעור ומתעסקת במשהו אחר?

'שירה, התרגיל שנתתי לכם משעמם אותך?'

רציתי להגיד כן, אבל אני לא כזאת טיפשה.

'לא,' אמרתי בקול שקט (הופעות, הפתעות ומשפחה שכזאת, עמ' 57-58).

 להטוטים שפתיים אינם נעדרים מן הרומן וכחלק מחקירת העולם, חוקרת שירה את שפת המבוגרים מול שפתה:

כמו שחשבתי, ההצעה של אמא היתה גרועה מאוד. הכי גרועה שאפשר לדמיין. אני לא משקרת. היא קראה באינטרנט על חוג דרמה שלדעתה יתאים לי כמו כפפה ליד. מעצבן. אני בכלל לא אוהבת שאומרים כמו כפפה ליד. זה ביטוי מטופש ולא נכון. עובדה, כשהיינו בחרמון והיה קור כלבים (גם קור כלבים זה ביטוי מוזר, אבל אני דווקא אוהבת אותו), אבא נתן לי את הכפפות שלו והן ממש לא התאימו לידיים שלי. הן היו גדולות עליי באיזה מאה מידות, מה שמראה כמה הביטוי הזה לא שווה כלום (הופעות, הפתעות ומשפחה שכזאת, עמ' 10).

 האוזן הרגישה של פירון לשפתם של ילדים הופכת את הסדרה לכזו המציגה ילדה פנורמית, שלא ניתן לשייכה לא למסורת הילדות ה"טובות" בספרות הילדים והנוער, ולא למסורת ספרות הילדות ה"רעות", או ה"סוררות" שאולפו; שכן שירה מצטיירת בעיני הקורא כילדה וירטואוזית המוכיחה את רב-גוניותה של הנפש הילדית, עניין ההופך את הסדרה לכזו שאינה מזמינה רק קוראות אלא גם קוראים ובאותו ההקשר, מבהירה לילדים הקוראים (בנים ובנות כאחד), שדמות ילדית נשית יכולה לתפקד כמובילה עלילתית ולשאת על כתפיה סדרה של ספרים. מחקרים מלמדים כי בעוד בנים מעדיפים לקרוא אודות ילדים-גיבורים, בנות פלורליסטיות יותר ולפיכך קוראות הן על ילדים-גיבורים והן על ילדות-גיבורות. הסדרה שלפנינו מותאמת גם לבנים משום שהיא חפה מכל סטריאוטיפ מגדרי ביחס לגיבורה.

 קריאה ביצירה מלמדת שיעור חשוב בעיצוב חוצה-מגדר של דמות נשית, שכן המפתח לשחרור הדמות מנורמות מגדריות הוא בהצגתה כדמות פנורמית המורכבת מסתירות: שירה מקנאה באחותה יעל, אולם יוזמת מסיבה על מנת לפצותה על סולו שנגזל ממנה בגין מחלתה; מתפרצת ועצבנית לעתים ומפגינה איפוק בוגר ויכולת הכלה בזמנים אחרים; מתעלמת בתחילה מכאבה של חברתה רוני לאור חברותה המתהווה עם עלמה ומנגד, מתלבטת האם כדאי להזמין את עלמה למסיבה, לאור העובדה שרוני עלולה להיפגע; כועסת שחברתה עדי משתלטת על הפקת המסיבה אולם מצייתת לתכתיביה לאור הבנתה שדבריה של עדי מכעיסים אך נכונים; אוהבת ללבוש בגדים צבעוניים, וחולמת לנגן בגיטרה ולהקים להקה.

אם בספר הקודם בסדרה חשנו שחלק ניכר מעולמה של שירה מתרכז סביב "דני היפה" בן כתתה, הרי שבספר הנוכחי דני מתקיים כדמות משנית, עדות לכך שמה שהעסיק את תודעתה לפני כמה ימים מפנה מקום לחוויות חדשות בדרך לגילויו של העולם הסובב אותה.

בפן העלילתי, הסיפור מתחיל ברצונה של שירה לחקות את יעל, אחותה הגדולה, ולהירשם לחוג גיטרה, כאשר הדגש מושם בו על המתחולל בבית ועל יחסיה עם יעל, הדמות הדומיננטית בחייה. אמה רושמת אותה לחוג דרמה בניגוד לרצונה, ושירה נחושה בדעתה שלא לשתף פעולה עם המדריך ולשמור על ריחוק מיתר המשתתפים. היא מגלה בהדרגה שהחוג תואם את אופייה וכישוריה והיא אף רוקמת קשרי חברות עם ילדים חדשים. הנמען-הילד לומד כי לעתים מה שנדמה כ"עונש" יכול להתגלות כחוויה מפתיעה ומעשירה, ואילו הנמען המבוגר אשר מורגל במאבקי אחים קטנים וגדולים, מכיר בחשיבותו של חידוד השוני הזהותי בין האחים, חרף רצונו של האח הקטן להידמות לאח הגדול.

וכך, למרות שלפנינו דמות החפה מעיצוב דידקטי, היצירה בכללותה שומרת על התווייתו של קו חינוכי ומוסרי. שירה, שיחסה לאחותה נע בין הערצה לקנאה, מפגינה מנעד התנהגותי מרשים במסגרתו היא מאיישת לעתים את נישת ה"קטנה" ולעתים את נישת ה"בוגרת", ולראייה, הויתור שלה על חולצתה החדשה לטובת יעל, שאינה מוצאת בגד מתאים למופע. כמו כן מערך השדרים שמקדמת היצירה מעלה על נס פלורליזם, קבלה של מודלים משפחתיים מגוונים (משפחה הטרוסקסואלית, חד-מינית, הורים גרושים) וכן, את חשיבות הערכת החברה הסובבת את הילד. שירה לומדת להכיר ביופיו של המגוון האנושי המאייש את חייה: משפחתה, חבריה מבית הספר וחבריה מהחוג, שכניה, ובהדרגה, היא לומדת לנווט בהצלחה בין הגורמים השונים באופן שלא יפגע באחר וישמור על ההרמוניה בינה לבינם.


כריכת הספר דברידברי

כתבה: לוֹרי האלס אנדרסון
תרגמה: יעל אכמון
כנרת, זמורה ביתן
לא מנוקד, 188 עמ'
מגיל 13

 

קשה להפריז בחשיבותו של הרומן דברי, שראה אור לראשונה בשנת 1999 וכעת מובא בתרגום מצוין לעברית. הרומן עוסק בשנתה הראשונה של מלינדה בתיכון, שנה המאופיינת בשתיקה. שתיקת תלמידי התיכון המחרימים אותה. שתיקתה מול הוריה. שתיקתה מול חברותיה לשעבר. שתיקתה מול מוריה. זוהי מעין שְנת חורף שבה מלינדה משתתקת, ובהדרגה, חוזרת לדבר, לאחר טראומה קשה שחוותה (הנחשפת רק לקראת סופו של הרומן, עניין המפנה את הזרקור לכיוון התהליך הנפשי שהיא עוברת ומעורר מתח רב). אמנם הרומן ליניארי, אולם החלוקה הפנימית לקטעים קצרים מסייעת לקריאה שוטפת שלו, למרות התהומות הרגשיים שחווים הקוראים בעקבות מחשבותיה הלא מדוברות של המספרת. מורכבותו של הרומן נובעת מעיסוקים בנושאים הרי-משמעות בעולמם של בני נוער: קבלה חברתית, תקשורת עם הורים, מציאת מקומם החברתי בבית הספר, אלימות מינית, הצטיינות/אי הצטיינות בלימודים, תדמית גוף, גזענות, חופש הביטוי ורב-תרבותיות. אנדרסון מצליחה לתאר באופן אמין ומרתק את דמותה של מלינדה, את הדיכאון העמוק שהיא שרויה בו ואת החלטתה  שלא להימשך עוד מטה. אחד הגורמים ההופכים את הרומן למשמעותי, הוא בחירתה של היוצרת ללוות את מאבקה של מלינדה למצוא קול באמצעות האמנות. בניגוד למרבית השיעורים המשמימים בתיכון, מלינדה מוצאת את עצמה נמשכת דווקא לשיעורי האמנות של מר פרימן שכשמו כן הוא, מסייע לה להשתחרר מאימת עברה.

היא מקבלת מטלה שנתית לצייר עץ, ולמעשה מנסה במשך כל שנת הלימודים למצוא את העץ שלה. כך נוצרת אנלוגיה בין תהליך יצירת העץ לבין תהליך יצירתה המחודשת, כנערה ששרדה טראומה בהצלחה, וחזרה לזרם החיים לאחר שגזרה על עצמה נידוי. במקביל, הקוראים נחשפים לפרק חשוב בתולדות הפמיניזם, באמצעות חיבורה של מלינדה העוסק בסופרג'יסטיות (תנועת נשים שפעלה מסוף המאה ה-19 ונאבקה למען שיווי זכויות לנשים ובעיקר למען זכות הצבעה) וכך מעוּגן הרומן בזרם הכתיבה הפמיניסטית לבני הנעורים בכלל ולבנות בפרט, שמטרתו העלאת המודעות באשר לסוגיות מושתקות דוגמת אונס והטרדה מינית.

ספרות במיטבה, רומן חובה לתלמידי/ות חטיבות הביניים והתיכונים.