"נדנדה" מאת חיים נחמן ביאליק

"נדנדה" מאת חיים נחמן ביאליק – שיר משחק לילדים ושיר הגות למבוגרים
 

ד"ר שמעונה פוגל
 

"לפעמים, כשנתלקט הרבה כעס וחמה בלבבי, הייתי פורש אל אחד המחבואים, יושב ובוכה, חורק שיני הקטנות ובוכה… זכרתי את יתמותי, ואבך בכי גדול… ובעוד רגע –אני עולה ויושב בראש ארובת העשן או בראש עמוד טלגרף והכול תמהים ל"גבורותי" וכל חברי נותנים לי כבוד"                       
 

שורות אלה, שנכתבו על ידי ביאליק ב 1903, מצאו את ביטוין בארבע שורות בשיר ילדים הנראה לכאורה פשוט, שלוש שנים מאוחר יותר, ולאחר מכן בתוספת המאוחרת בשנת 1933. בקטע דלעיל, באים לידי ביטוי שני הפנים של הנדנדה:

*מעבר רגשי בין שני קצוות מנוגדים: בכי ובדידות מחד גיסא לעומת השתוללות ומנהיגות מאידך גיסא.

* תיאור גרפי של נדנדה: מבירא עמיקתא לאיגרא רמה.

השיר "נדנדה" התקבל והפך להיות אחד השירים הקנוניים המוכרים ביותר בעברית עד ימינו אלה. בכל גינה שרות אותו אימהות  לילדיהן החל מגיל שנה. במאמר זה אנסה לעמוד על ההיבטים השונים של הנדנדה, כמייצגת את מצבו הקיומי של האדם בעולם על פי תפיסתו של ביאליק.

ביאליק כתב שתי גרסאות לשיר: מהגרסה הראשונה הוא משאיר רק את הרישא: "נד, נד, נד, נד, / רד, עלה, עלה ורד!" ואת הסיפא: "הארץ לשמים", ומוסיף את גוף השיר: "מה למעלה? / מה למטה? – / רק אני, / אני ואתה ; /שנינו שקולים / במאזנים / בין הארץ /לשמים."

בגרסה הראשונה קיימים שני מצבים לנדנדה: הנדנדה יורדת ואז היא על הארץ, או שהיא עולה ואז היא בכיוון השמים. מנגד, קיימים בגרסה השנייה שלושה מצבים, והסיטואציה מורכבת יותר: הנדנדה יורדת, הנדנדה עולה והנדנדה שקולה. במצב האיזון היא נמצאת בין הארץ לשמים.

בגרסה השנייה הנדנדה של ביאליק אינה נדנדה ליחיד, אלא נדנדה לשניים, המאפשרת את מצב הירידה, העלייה והאיזון באופן פיזי מצד אחד, ואת הפירוש המטפורי מצד שני.

  1. המישור הסמוי- פרשנות פילוסופית.

1.1  הבחירה של ביאליק בצירוף אני-ואתה

ביאליק מוסיף את הצירוף הכבול 'אני ואתה', ובכך מתכתב עם מרטין בובר בחיבורו "בסוד שיח" בפרק: "אני ואתה". בובר מבחין בין  יחסי 'אני– אתה' לבין יחסי 'אני – לז'. ביחסי אני- אתה, מתקיימת זיקת גומלין הדדית בין אני לאתה אשר פועלים ומפעילים זה את זה, וקיימת בזיקה זו היבחרות ובחירה.

ביחסי אני-לז האדם פונה לזולתו מתוך יחס של תועלתנות, מתוך רצון להשתמש בו לצרכיו האישיים. לעומת זאת ביחסי אני-אתה היחסים כנים וישרים ומתקיים בהם קשר אינטימי של האדם עם הטבע, עם בני האדם ועם האל. על-פי בובר, השיח עם האחר הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. מהותו של הקיום האנושי אינו האדם הבודד, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. כמו-כן בכל אני-אתה, שיח לנו עם האתה הנצחי .אלו הם היחסים האינטימיים והמהותיים ביותר, אליהם אנו נדרשים לשאוף.

על פי בובר, מממש האדם את שפע אפשרויותיו, כאשר הוא שואף ונמשך לשני קטבים המנוגדים זה לזה.

ביאליק מקשר את יחסי הזיקה אני-אתה לנדנדה המאוזנת, שהמתנדנד עובר בה מקצה אחד לקצה שני עד שהוא מגיע לנקודת האיזון. בתפיסה זו מחבר ביאליק בין בובר לבין שיטתו הדיאלקטית של היגל, על פיה הפעילות של האדם והחברה מתוארת כתהליך שיש בו שלוש תנועות: תזה, אנטיתזה וסינתזה.

הנדנדה המאוזנת ממחישה את יחסי הזיקה 'אני-אתה' ואת התהליך של תזה, אנטיתזה וסינתזה: בניגוד לנדנדה המיועדת ליחיד, בנדנדה המאוזנת לא ניתן להתנדנד לבד, והיא מחייבת זיקת גומלין. כדי להפעילה נדרשת פעולה של בחירה והיבחרות והאדם נפעל ופועל בה כאחד. כמו כן היא יוצרת מעבר בין קצוות. רק כאשר האדם עובר ובודק את שתי הקצוות המנוגדות הוא יכול להגיע לנקודת האיזון. הפן הילדי מייצג מעברים קיצוניים בין רגשות מנוגדים; מעברים חדים בין בכי לצחוק, בין פעילות אנרגטית בלתי נלאית מול עייפות וקריסה. האדם המבוגר מכיר בחשיבותו של האיזון ואף המעברים מתונים יותר.

על פי תפיסת ביאליק ניתן להגיע ליחסי 'אני-אתה' כשהאדם חווה כמו הילד את העוצמות הרגשיות, את האינטנסיביות, את הגישה האינטואיטיבית ואת הישירות שלו.

1.2 האלוזיה למדרש                                        

כיוון שמתנדנדים על הנדנדה שני אנשים, ניתן היה לצפות שביאליק יכתוב: מי למעלה? / מי למטה?, במיוחד כשהתשובה היא: "רק אני, אני ואתה". אך הוא כתב: "מה למעלה? / מה למטה?" בחירה זו מעבירה אותנו לאלוזיה המופיעה במשנה: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה? מה למטה? מה לפנים? ומה לאחור?" העולמות העליונים והעולמות התחתונים נמצאים מחוץ לגבולות העולם שלנו, לכן איננו יכולים להבינם ואין אנו יכולים להשיגם. איננו יכולים לעסוק בדברים שהם מעבר לתפיסה שלנו. הרמב"ם מפרש את הרישא: מה למעלה – המהות האלוהית ומה למטה – ההשגחה הפרטית. בשני המקרים האדם אינו יכול להבין ולדעת את מהותם. כמו-כן אין להתעסק בשאלה כיצד נברא העולם (=מה לאחור) ואין לנחש את העתיד, כי הניחוש פוגע בבחירה החופשית של האדם (=מה לפנים). למרות האיסור במקורות היהודיים לשאול את השאלות הללו, ביאליק כן שואל אותן וגם עונה עליהן: "רק אני, אני ואתה". מצד אחד מצויה בתשובה שלו אירוניה רבה, כי הוא מסיט את הדיון מהנושאים היותר הקדושים וכבדי המשקל של המהות האלוהית למתקן שעשוע המיועד לילדים, ולנדנדה בנאלית ששייכת לעולם החולין. יחד עם זאת, מפנה אלוזיה זו את תשומת הלב לצורך בהתמודדות עם השאלות הללו ובקיומו של שיח עם ה'אתה הנצחי'. בנוסף, מוצגת כאן התפיסה על פיה מצויה הקדושה בכול ואף בעולם החולין והחומר. קומה נוספת מצויה בתשובה: "אני ואתה" – מאחר שאין באפשרות האדם להשיג את המהות האלוהית, עליו לדעת שמנת חלקו תישאר תמיד הזווית האנושית.

בהתכתבות עם הפילוסופיה של מרטין בובר ושל היגל מחד גיסא, ועם הפילוסופיה היהודית במדרש מאידך גיסא, מיישם ביאליק את האידיאולוגיה שלו לערוך סינתזה בין התרבות המערבית ובין התרבות היהודית.

  1.  "נד-נד" – יהונתן גפן

כעבור עשרות שנים מתכתב יהונתן גפן עם השיר של ביאליק. אך גפן מסיט אותו משיר ילדים לשיר למבוגרים שמבטא את מרד "דור ילדי הפרחים". בשירו של גפן מבטאת הנדנדה את התחושה של האדם המשתמש בסמים או באלכוהול. הוא מציג "מישהו מעופף… חוגג.. מרחף…מכייף" אשר נתון כל הזמן בקטבים מנוגדים, ונע מהרגשת "HIGH" להרגשת דכדוך של "בודד…חלש…נבגד…מת..עומד". המעבר החד מהעלייה לירידה אינו מאפשר את מצב האמצע המאוזן. הוא מציג אדם המחפש כל העת ריגושים ודומה לאדם הממלא מים בחבית מחוררת. הדובר מתאר מצב שבו הקסם מתחלף בבוקר ובערב, לכן הוא זקוק לחפש לו קסם חדש. הדובר אינו מתאר דמות ספציפית אלא מציג אותה כ'מישהו' שיכול לייצג כל אדם או אדם סתמי. בחירה זו מתאימה לנושא הנדון בשיר, שבו האדם רוצה לברוח מהתודעה, מהאני העליון, מהמציאות הקשה המחייבת אותו לרוב לאחריות ולחובות לעולם דמיוני של אפשרויות בלתי מוגבלות. הדובר מתאר אדם שרוצה להישאר ילד נצחי, שימשיך להתנדנד, להשתעשע ולשיר את שירו של ביאליק.

השיר של גפן מבטא את היחסים של 'אני-לז'. לא עוד יחסי אני ואתה של אינטימיות, בחירה והיבחרות אלא מצב של בריחה. כאשר היחסים היחידים שקיימים בין בני האדם הם יחסים של שימוש תועלתני, נוצרת תחושה של ניכור האופיינית לחברה המודרנית.

  1.       המישור הסמוי – פרשנות פסיכולוגית – נדנדת החיים

בנדנדת החיים יכול האדם לנוע בין קצוות רגשיים מנוגדים: בין עמדת השפע מול עמדת החסר, בין עמדת השיפוט מול עמדת הקבלה וההכלה, בין שמחה לעצב, בין הנאה לכאב, בין הרצון לשלוט לבין הרצון לשחרר, בין החלטה מהירה מול פקפוק והעלאת ספק, בין עקשנות מול ויתור, בין דברים שהוא רוצה להתמודד עמם מול דברים שהוא אינו רוצה להתמודד, בין עצמאות מול תלות, בין עמדת הפרגון מול עמדת הכעס, בין ההיגיון לאינטואיציה.

החוויה של מעין מטוטלת רגשית בין שתי קצוות יכולה להפר את האיזון הרגשי.

מעבר חד בין קצוות רגשיים עלול לגבות מחיר כבד של חוסר יציבות נפשית. במצב זה האדם נע בין רצונות, רגשות ופחדים, מבלי למצוא מקום יציב להיאחז בו לעתים. הוא יכול לאבד את הביטחון ואת התמיכה ולחוש שכל העולם הנפשי מתנדנד ויכול ליפול ולהתרסק. כך למשל מתארים ידוענים את הפער בין תחושת "הכוכב הנערץ" ובין הנפילה לאנונימיות.

הנדנדה מתארת את המצב הקיומי של האדם, שבו הוא יכול לבחור בין קצוות מנוגדים. אך קיימת הנחה מובלעת, שהמצב המאוזן הוא האפשרות האופטימאלית.

ביאליק מתאר את המורכבות של המצב המאוזן כמצב של "בין…לבין", כתלוי בין הארץ לשמים. המצב המאוזן בנדנדה הוא חוסר תנועה ותזוזה, לעומת החיות, העוצמה והאינטנסיביות של הקצוות. לדוגמה: כאשר אנו חשים הנאה או כאב קימת התרגשות רבה, ועמדת האיזון בציר זה היא של שיגרה משעממת. הנדנדה יכולה לסמל מצבי בחירה והתלבטות. בכל מצב של בחירה מתוך מספר אפשרויות פעולה והתנהגות, אנו ניצבים מול נדנדות חיינו ולעתים התנדנדות זו מקשה עלינו את תהליך הבחירה. לדוגמה: הבחירה בין קריירה להקמת משפחה, או הבחירה בין חיי נוחות לחיי ייעוד. בהתאם לבחירות של האדם, משולים  החיים בנדנדה לעליות ומורדות: פעם האדם מצליח ועולה, ופעם הוא נכשל ויורד.

השיר "נדנדה" הוא דוגמה מאלפת לשיר קצר לילדים בגיל הרך, שנראה לכאורה פשוט וסתמי, ומתברר כמפתיע בעומקיו, שניתן להפוך בו ולהפוך בו והכול נמצא בו. ביאליק חוזר לשיר בסוף ימיו, ובאמצעות השינוי והתוספות שהוא ערך הוא הפך אותו לשיר מורכב ורב-פנים שמשמש מטאפורה לקיום האנושי. הוא מקשר אותו לפילוסופיה של בובר על חשיבות השיח וזיקת הגומלין של 'אני-אתה', לפילוסופיה של היגל בדבר התהליך של: תזה, אנטיתזה וסינתזה, ומחבר אותם למדרש העוסק בחוסר היכולת של ההבנה האנושית להתמודד עם מהות האל והשגחתו בעולם. באמצעות החיבורים הללו הוא מיישם את האידיאולוגיה שלו בדבר הסינתזה בין תרבות העולם הנוכרי ובין ארון הספרים היהודי.

מנקודת המישור של הנמען-הילד היטיב ביאליק להבין את נפש הילד, והיה חשוב לו לגרום למהפכה ולשינוי עמדות לגבי עולמו הנפשי. לכן הוא מציג ילד אגוצנטרי, שחושב רק מתוך נקודת המבט שלו ושהמשחק עומד בראש מעייניו.

בשיר כה קצר לילדים בגיל הרך מרמז המשורר לרוב הנושאים שהעסיקו את עולם יצירתו.

 

© כל הזכויות שמורות 2013

ביבליוגרפיה
 

בובר, מרדכי מרטין (1963)[1923]. "אני ואתה". בסוד שיח על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. ירושלים: מוסד ביאליק. תורגם ע"י צבי וויסלבסקי.

ביאליק, חיים נחמן (1933). שירים ופזמונות לילדים. ת"א: דביר.

ביאליק, חיים נחמן(תרצ"ה). דברים שבע"פ. ת"א: דביר.

ביאליק, חיים נחמן (תשל"א). כתבים גנוזים מתוך העיזבון. ת"א: דביר.

ברגמן, חיים פנחס (1906). שפת ילדים – ספר לימוד לקריאה ולכתיבה עם ציורים. אודסה: הלפרין.

גפן יהונתן (1985). שירים 90 – 85. ת"א: כנרת.

היגל, פרידריך (2001)[1807]. הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח. ירושלים: מאגנס.

לחובר, פ. (עורך) (תרצ"ח). אגרות חיים נחמן ביאליק. ת"א: דביר.

מדרש בראשית

משנה חגיגה

 

מאמר זה מהווה נוסח מקוצר למחקרה של ד"ר שמעונה פוגל בנושא