ספרים חדשים ספטמבר – אוקטובר 2014

 

כריכת הספר הצבעים בשביתה

 

הצבעים בשביתה

כתב: דרו דיוולט
איורים: אוליבר ג'פרס
תרגום: נטע גורביץ'
ידיעות אחרונות;
מנוקד, אין מספרי עמודים
מגיל 4

יצירה מקסימה המספרת על שורה של מכתבים שכותבים הצבעים לדנקן. הצבע האדום מתלונן על כך שדנקן מעביד אותו בפרך. הצבע הסגול מעיר לדנקן על כך שהוא יוצא מן הקווים. הבז' מקונן על שוליותו, האפור מבקש מנוחה, הצהוב והכתום מתווכחים לגבי הצבע ה"נכון" של השמש, הצבע הכחול הִתקצר שכן הוא משמש לצביעת ימים ואגמים, והצבע הוורוד מצר על כך שרק אחותו של דנקן עושה בו שימוש. לאחר קריאת פניות הצבעים, מבקש דנקן לרַצות אותם ומצייר ציור צבעוני המעניק מקום לכל הצבעים, ציור שבו האובייקטים צבועים ברובם לא בצבע המוכר והשגור.

חשיבותו של הסיפור נובעת מהאופן המתוחכם שבו הוא מציג את פניות הצבעים לדנקן ומתגובתו של דנקן שיש בה רצון לשמח את הצבעים אולם גם נאמנות ל"צבעיו האמיתיים", היינו לעצמיותו ולדרך שבה הוא רואה לנכון לצייר. האנשת הצבעים והפיכתם לישויות מרגישות וחושבות מחוללת הזרה באופן שבו חווים הקוראים את הצבע, מאובייקט דומם שמשתמש בו הצייר לצרכיו, לישות מרגישה וחושבת. בנוסף, יש כאן הצגה ארס-פואטית מרעננת שכן אם מדובר בדיאלוג פנימי של דנקן, הרי שלפנינו שלב המעבר שלו מציור בצבע אחד לציור בכל הצבעים. כמו כן הציור האחרון, אינו מצביע על קבלה מלאה של טרוניות הצבעים אלא על נכונותו של דנקן להקשיב לביקורת (פנימית או חיצונית) וליישמה בהתאם למה שהוא מרגיש וחושב. הרקע הצהוב, האוטובוס הכחול, החיה והמטוס הוורודים והפיל האדום מצביעים על דמיונו של דנקן ועל רצונו לבצע הזרה לייצוגים השגורים של העולם. לא עוד שמיים כחולים אלא דווקא אדמה כחולה. לא עוד לוויתן אפור אלא לוויתן כתום. הצבעים מציעים לדנקן להעז ואכן, הוא מעז לשנות את הצבעים ה"רגילים" ולהציג עולם צבעוני, שמח ושונה. ספר שכולו יצירה ונאמנות לנפש הילדית המשוחררת מכבלי עולם המבוגרים.


כריכת הספר הנמר של שלמה המלך

 

הנמר של שלמה המלך

כתבה: שלומית כהן-אסיף
איורים: גיל-לי אלון קוריאל
ספריית פועלים
מנוקד 23 עמודים
מגיל 4

סיפור מחורז העוקב אחר שלמה המלך, כשהיה ילד-נסיך בממלכה. שלמה אוהב-החיות מחזיק בסתר חיות בחדרו, עניין המזמן תקריות דיפלומטיות לא נעימות בשעה שמתקיימים ביקורים מלכותיים. אמו קצה בתחביב זה ומחליטה לגרש את החיות מן הארמון.

הסיפור ההומוריסטי מקפל בתוכו כמה נושאים מהותיים בתחום התפתחות הילד והקשר שלו עם הוריו. ראשית, הילד לומד "להגן" על תחביבו בפני הוריו המתנגדים. על גערת אמו: "קודם למד לקרוא ולכתוב / ואז תפטפט עם תולעת", משיב שלמה: "זה לא פטפוט של סתם, / גם לא שטויות. / אני לומד בסוד / את שפתן של החיות. // כל זנב וכל כנף / מגלים משהו אחר. / מכל חיה, מכל יצור, / אני לומד וזוכר". אולם עולם המבוגרים מתנהל על פי קודים משלו, והאֵם כאמור, מחליטה לגרש את החיות חרף התנגדותו והפצרותיו של הילד-שלמה.

וכך, במקום לשחק עם החיות בעולם הריאליסטי, התחביב מועבר לעולם הסוריאליסטי – עולם החלומות של שלמה. הוא חולם על החיות כתחליף לנוכחותן הפיסית בחדרו, וכאשר הוא הופך למלך, החלום מתגשם והחיות חוזרות אל חייו ואל ביתו.

מוסר ההשכל המפורש של הסיפור הוא "לא חכמה להיות הכי חכם, חכמה להיות הכי אדם", והוא חובר אל השדר המובלע לפיו, מה שלא תוכל להשיג כילד, תוכל להגשים כמבוגר.


כריכת הספר המסע אל האי אולי

 

המסע אל האי אולי

כתבה: מרים ילן-שטקליס
איורים: בתיה קולטון
כנרת זמורה ביתן דביר
מנוקד, 71 עמודים
מגיל 5

הוצאה מחודשת של סיפורה הקלאסי של מרים ילן שקטליס, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1944 ובמשך שנים רבות נעדר ממדפי הספרים. כוחו של הספר טמון בעושרו. זוהי יצירת רב-ז'אנרית: סיפור הרפתקאות המכיל שירי-משחק, שירים ליריים ושירי ערש, סיפור שיש בו מעבר מהעולם המוכר לעולם הפנטסטי, ברוח המעברים שמאפיינים את היצירות הקלאסיות הגדולות לילדים, הקוסם מארץ עוץ והרפתקאות אליס בארץ הפלאות שבהן ילד יוצא מביתו ופוגש עולמות חדשים ויצורים שאינם בני-אדם. העושר הצורני מקביל לעושר הרעיוני. הסיפור עוסק בכאבה של בובה חסרת רגל וקירחת, שאפה שבור, אשר ידידיה מחליטים לסייע לה לתקן את "מומֵיה". לפנינו קשב כלפי כאבו של ה"אחר" ורצון לסייע לו. מעֵבר לפן הדידקטי הקורא לילדים לשמור על צעצועיהם ועושה זאת באמצעות האנשה והדגשת כאב הבובה הפצועה, הסיפור מעלה שאלות מורכבות ומצליח לתווך אותן לילדים. לדוגמה: סוגיית אלימותן של הילדות רותי ויהודית הפוגעות בבובותיהן. רותי פוגעת באלישבע הבובה ומכאיבה לה מבלי להבין את השלכות מעשיה. אלישבע מתחבטת בסוגיה הנוגעת לאופייה של רותי – האם היא רעה? וכאן הנמען-הילד שותף להבנה, שגם ילדים לא-רעים יכולים לבצע מעשים רעים, ללא כוונה תחילה. בפן המגדרי נוצרת תמונה מעניינת שכן רותי הילדה ה"רעה" פוגעת באלישבע ואילו דני, האח ה"טוב" והרגיש יוצא למסע על מנת לסייע לאלישבע ולתקן את העוול שנגרם לה.

אורכו של הסיפור הופך אותו למעין רומן לגיל הרך. יש כאן מעשה ספרותי חלוצי, שכן תפיסת הסיפורת לגיל הרך היא של "סיפור הנקרא בישיבה אחת". ילדים בני חמש לא יוכלו להחזיק קשב לאורכו של הסיפור, המשתרע על פני 71 עמודים. לפיכך הם יאזינו לו בהמשכים.

היצירה חושפת את הנמענים הצעירים למושגי יסוד דוגמת מתח, העלאת היפותזות לגבי המשך היצירה (יגיעו או לא יגיעו לאי אולי, יתקנו או לא יתקנו את הבובה) ומכוונת אל רמות חשיבה גבוהות ואל העמקה בתחומים של עיצוב מרחב, עיצוב דמויות וכן הרחבת הקשב, שכן הילד המורגל בטקסטים קצרים נחשף כאן לטקסט ארוך שיש בו פרטים מרובים המאלץ אותו לדחות את הסיפוק המיידי לסוף הטוב.

נושאי הסיפור משתלבים היטב עם הנושא "האחר הוא אני" הנלמד כיום במערכת החינוך. יש בסיפור חברות, קבלה הדדית וקבלה עצמית, הקרבה (דני מוכן לתת חלק מעורו לצורך תיקונה של אלישבע), סוגיות של מצפון, הגעה למקום זר והתגברות על פחדים וכן מסר ברור לילדים שעליהם לא רק לשמור על הקיים אלא גם להבין שמעשיהם אינם מתבצעים בחלל ריק וכל פעולה שלהם משפיעה על מישהו אחר. גם מטאפורת ה"תיקון" של אלישבע יכולה להתפרש כניסיון לייצג תהליך טיפול והחלמה של ילדה ממחלה, תהליך שניתן לעבור רק כשהיקרים לך נמצאים לצדך ומעודדים אותך, ויש לציין כי מעטים הטקסטים לילדים הנדרשים לסוגיות רפואיות ומכאן חשיבותו של הטקסט בייחוד עבור ילדים המתמודדים עם מחלה, שלהם או של קרוביהם.

הסיפור אף רלבנטי למציאות ימינו שבה רבים "נוסעים" אל איים דמויי האי אולי על מנת לשפר את הופעתם החיצונית ולתקן את "פגמיהם". נושא ההופעה החיצונית ודימוי הגוף הפך למרכזי בשיח ולנוכח גם בשיח הילדים. בנקודה זו ניתן לראות את חלוציותה של ילן-שטקליס ואת כתיבתה המרובֶּדת– רובד אחד לילדים והאחר למבוגרים.

בהקשר אקטואלי נוכל אף לציין את בית הספר לשפות שבארץ הבובות שבו לומדים "את כל השפות שבעולם", ומוץ הדובי מציין, "הלוואי והאנשים היו לומדים זאת", מעין הבעת תקווה שיבוא יום שבו נלמד את שפתו של ה"אחר" ועל ידי כך נכיר אותו ובו.


כריכת הספר פעם ניצחתי שלושה ענקים

 

פעם ניצחתי שלשה ענקים

כתבה: עדנה קרמר
איורים: אביאל בסיל
ספרית פועלים
מנוקד, 29 עמ'
מגיל 6

 

יצירות הנונסנס נכללות בז'אנר ההומוריסטי ומכונות יצירות הבאי, שטות, אי-גַיון. ז'אנר זה אמנם קיים אך אינו נפוץ בספרות ילדים ישראלית, וחבל. לספרי ההומור תועלת פסיכולוגית (שמיצגיה הם פרויד ואדלר), חברתית (שמיצגה הוא אנרי ברגסון) וקוגניטיבית (שמיצגה הוא ארתור קסטלר).

זה לא פשוט לכתוב שטות, לז'אנר חוקים משלו. והראיה, טובי היוצרים הפגינו את מיטב כישרונם בז'אנר הזה. מבין היוצרים העבריים שכתבו וכותבים יצירות נונסנס לילדים: לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ע. הלל, עודד בורלא, יורם טהרלב, נורית זרחי, יונתן גפן, רינת הופר ועוד. 

עדנה קרמר, סופרת ילדים ותיקה, איכותית ואהובה, מרעננת את מדף ספרי הילדים בקובץ חדש של שירי נונסנס קצרים, משעשעים ומחורזים. טעימה בשיר ספגטי: "משכתי ספגטים מתוך קערה,/ קשרתי אותם זה לזה בשורה,/ תפסתי בחבל משני הקצוות/ ויצאתי מיד לדלג ברחובות." השירים עוסקים בנושאים מעולמם הפיסי והרגשי של ילדים, ויעידו על כך כותרותיהם: בלון, אלוף כדורגל, פיצה, חדר סודי, אופניים, ארמון ממתקים ועוד. 

אפשר לתת לילדים להשתעשע בחיבור קטעי נונסנס משל עצמם או באיור השירים (המלווים בספר באיוריו המקסימים של אביאל בסיל) וליהנות מפעילות יצירתית ומשחררת. אפשר ליצור בזוגות – אחד מחבר ואחד מצייר, ולתלות בכתה או לאגד בחוברת, ולהשמיע באזני ההורים.


כריכת הספר שנה בגו'נגל

 

שנה בג'ונגל

כתבה: סוזן קולינס
תרגום: אירית ארב
איורים: ג'יימס פרוימוס
כנרת
מנוקד, ללא מספרי עמודים
מגיל 5

אביה של סוזי יוצא ל"משהו שנקרא מלחמה. במקום שנקרא ויט נאם". סוזי שואלת את עצמה "כמה זמן זה שנה?" ומציינת, "אני לא יודעת על מה כולם מדברים". בספר יוצא דופן זה לגיל הרך, מועברת חווייתו של ילד הממתין לשובו של אביו משדה הקרב, כשמושגי היסוד – מלחמה, ארץ זרה, זמן לחימה והלם קרב – אינם מובנים לו, והסובבים מבקשים להגן עליו ואינם מספרים לו את הפרטים המלאים. סוזי מקבלת גלויות מאביה, וכך נשמר הקשר ביניהם. השנה היא שנה משמעותית בחייה שכן היא מתחילה ללמוד בכתה א'.

למרות שמדובר בסיטואציה המעוררת גודש רגשי – פרידה של ילדה מאביה ודאגה לחייו, הסיפור נמסר באמצעים עקיפים ונמנע מפאתוס. אף כשסוזי בוכה, היא עושה זאת בארון, כדי שאף אחד לא יראה. וכאשר הגלויות מפסיקות להגיע, היא מעמידה פנים שאחת הגלויות הישנות ששלח לה האב היא גלויה חדשה.

הטקס נאמן לחוסר הוודאות של סוזי-המספרת ומעלה את השאלות המטרידות ילדים אודות מלחמה, מושג מאיים ובלתי ברור. האיורים המצוינים יוצרים הנגדה בין עולמה המוגן של סוזי, לבין המלחמה בה מצוי האב, ומואר דרכם עולם הנפש של סוזי שחוֹוה חרדות הצובעות את מחשבותיה בשחור-לבן.

אמנם מדובר בטקסט העוסק במלחמת וייטנאם, אולם הוא אוניברסאלי ומתאים מאד לילדי ישראל החווים מלחמות שוב ושוב. יש בו כדי לעורר שיח בין הילד למבוגר אודות מושג המלחמה בכלל, ואודות ההורה היוצא למלחמה בפרט. המסירה הנאמנה דרך נקודת התצפית של סוזי, הלשון הנקייה מפאתוס והאיורים בסגנון של ילד, הופכים את הסיפור למרגש וחשוב. סיפור מופתי.


כריכת הספר רוקמת החלומות

 

רוקמת החלומות

כתב: מיכל סנונית
איורים: גליה ארמלנד
מודן
מנוקד, ללא מספרי עמודים
מגיל 5

הספר עוסק בנושא החלום במובנו הרחב, לא רק בחלום בשעת שינה, אלא גם בחלום בהקיץ או ביכולת לחלום עולם – לדמיין, לשאוף, או כלשון הטקסט, יכולתנו להצמיח כנפיים. על מנת לייצג מושגים מופשטים אלו, שאינם נהירים לקוראים צעירים, מאמצת סנונית את המטאפורה של אורי אורלב בספרו החשוב סבתא סורגת (מסדה, 1981) ומדגימה באמצעות דמות של אשה חסרת שם, כיצד ניתן לרקום חלומות בחוטי רוח. באמצעות רקמותיה של האשה היא מדגימה כיצד חלומות מפצים על היעדר: "לילדה יחפה רקמה זוג נעליים. לדג שנזרק ליבשה רקמה מים". החלומות מניעים את יצירתה של הסבתא ונותנים לה "חוטים", היינו, חומרים וכאן גם עולה שדר ארס-פואטי הנוגע לחומרים המשפיעים על היוצר ומניעים אותו ליצור. הסיבוך מתחולל כאשר הגיבורה מחליטה להציג תערוכה שכן אף אחד מן הנוכחים אינו מסוגל לראות דבר מן המוצגים. זאת משום שחלומות שייכים לעולמו הפנימי של האדם, והם בלתי נראים. כך לומדים הנמענים הצעירים כי חלומות הם פרטיים, ורק ביכולתם לשתף, או לא לשתף בחלומותיהם. זהו שלב התפתחותי משמעותי של הילד, בו הוא מתוודע לכך שעולמו הפנימי שייך רק לו ואינו פתוח בפני האחרים. 


כריכת הספר ארנב הקטיפה

 

ארנב הקטיפה או: איך צעצועים נעשים אמיתיים

כתב: מרג'רי וויליאמס
תרגום: מאירה פירון
איורים: דון דיילי
הוצאת ידיעות/טל-מאי
מנוקד, 56 עמודים
מגיל 6

קלסיקה לילדים שפורסמה לראשונה בשנת 1922 ותורגמה כעת לראשונה לעברית. הספר המרגש עוקב אחר חייו של ארנב קטיפה. בראשית הסיפור הוא נחשב לצעצוע שולי, אולם כאשר הילד הופך אותו לצעצוע אהוב, הארנב חש שהוא אמיתי, שכן הילד רואה בו אמיתי, מדבר איתו, משחק איתו וישן איתו. זהו סיפור על אהבה ועל כוחה לשנות את האופן שבו אנו חווים את עצמנו. אהבת הילד מעניקה לארנב חוסן ואף מלמדת אותו לאהוב בחזרה ולהקריב מעצמו למען הילד, בשעה שהילד חולה.

הטקסט מתעכב על היבטים חיצוניים על מנת להדגיש כי עין המתבונן היא ההופכת דבר ליפה, שכן הארנב הבלוי נתפס כיפה על ידי הילד הנקשר אליו. הקשר בין הילד לארנב מוצג כאנטי תזה לקשר של ילדים עם צעצועים מכניים וחדשניים, קשר שאין בו רגש וקרבה אלא רק משחק. בעולם שבו ילדים מרותקים למכשירים אלקטרוניים (הסיפור נכתב טרם עידן המִחשוב), נעים לגלות טקסט הקורא לילד לחזור ולשחק עם צעצועים "אמיתיים" שאינם מנוכרים.

הטקסט מאשרר עבור הנמענים-הילדים, את החשיבה שצעצועים אמיתיים (וכזכור, שרה קרו גיבורת הרומן הקלאסי מ-1908 נסיכה קטנה לפרנסס הודג'סון ברנט, האמינה שכאשר האנשים יוצאים מחדר המשחקים, הבובות מתעוררות לחיים) ומעניק להם לגיטימציה לראות בהם ישויות שוות ערך. ברקע מוצג זלזול המבוגרים בצעצועים, אולם העולם הילדי רואה בצעצוע דבר חי, ולראייה, בסיומו של הסיפור הארנב הופך מארנב קטיפה בלוי, לארנב אמיתי החי בארץ הארנבים.

 הפקת הספר מרשימה. איוריו של דון דיילי מעגנים את הקוראים והמתבוננים בעולם קסום שבו הכול יכול להתרחש, ותרגומה של מאירה פירון מקפיד על משלב לשוני גבוה המעשיר את הנמענים ומעניק תחושה של סיפור על-זמני, דבר הנאמן לרוח הטקסט, הנמנע מציון שמות הדמויות (הארנב, הילד, האומנת) או המרחב בו הן חיות.

 סיפור חובה. נכלל בשנת 2007 ברשימת 100 ספרי הילדים המומלצים, שגובשה על ידי מורים אמריקניים.  


כריכת הספר אהבתה של רוזי פטרוסיל

 

אהבתה של רוזי פטרוסיל

כתבה: נורית זרחי
איורים: הלה חבקין
עם עובד
מנוקד, ללא מספרי עמודים
מגיל 7

פואמה לילדים אינה מחזה שכיח במחוזותינו. והנה, ספרון קטן זה הוא למעשה יצירה מופלאה של זרחי העוסקת באופן הומוריסטי באהבה נכזבת של רוזי הארנבת למר חס הקרוי לעתים מר חסה.

בתחילת היצירה אנו מתוודעים לאהבתה של רוזי במר חס, שאינו חס על רגשותיה וכלל אינו קולט את אותות האהבה שהיא שולחת לעברו. רוזי מתלבטת כיצד לזכות בלבו: "להשאיר פתק או מכתב? / מה יעשה מי שמאוהב?" היא מבשלת מטעמים רבים ומקווה שמר חס יעבור ויטעם. היא משנה את חיצוניותה ומקצינה את נשיותה על מנת שמר חס יבחין בה. העקבים הגבוהים הופכים אותה לצולעת, אולם מסר אהבתה אינו עובר למר חס. היא מנסה גישה ישירה ומכריזה על אהבתה, אך דבר לא משתנה בקשר בין השניים. לאחר זמן רב, כאשר מר חס יוזם עמה פגישה, היא מבינה שהרגש שבער בה –כבָה, שכן מר חס אינו מתאים לה.

בשירתה, מתכתבת זרחי על דרך הניגוד עם יצירתה של לאה גולדברג. באהבתה של רוזי פטרוסיל, מהדהדות שתי יצירות מוכרות של גולדברג: האחת, יצירה לילדים, מה אבשל לארוחת צהרים? (היצירה ראתה אור לראשונה במשמר לילדים 1948, ויצאה כספר נפרד בספרית פועלים 2009), סיפור מחורז המציג את גברת ארנבה שכל יומה עובר עליה בתהייה – מה תבשל למר ארנב כשיחזור מעבודתו. השניה, הפואמה הידועה ביותר של גולדברג למבוגרים, אהבתה של תרזה די-מון (1952-1955), העוסקת באהבתה הנכזבת של תרזה די-מון (דמות שגולדברג בדתה), במורה צעיר. כאן מרומזת התכתבותה של זרחי החל מן הכותרת. שתי היצירות של גולדברג מציגות נשיות סטריאוטיפית. בשתיהן הדמות הנשית כפופה לגבר, מתבטלת בפניו, ובשתיהן האהבה נותרת מחוץ לעלילת חייה של הדמות הנשית: באהבתה של תרזה די-מון זוהי אהבה נכזבת ומייסרת והיצירה מסתיימת בנצחיותו של השיר מול זמניותו של הגוף שקמל והאהבה שחלפה מבלי שהתממשה. בסיפור מה אבשל לארוחת צהריים? גברת ארנבה היא לא יותר מעובדת משק בית המשרתת את בעלה, שכל האורחים מבקשים את פניו ובה רואים ישות שולית.

יצירתה של זרחי מכירה בקיומה של תופעת האהבה הנכזבת, אולם ההתפכחות של רוזי מהירה, וטומנת בחובה לא רק את סיומו של הכאב, כי אם גם את ההבנה, ש"באהבה מר חס מצטיין כמו כרוב זקן / ומייאש כמו תלתן יבש". מכאן, כי האהבה הנכזבת היא תחנה בדרך, אצל רוזי ובשירת זרחי כאחד, ולא הדרך כולה, כפי שעולה מיצירותיה של גולדברג.


כריכת הספר בודדים בשנחאי

 

בודדים בשנחאי

כתבה: אורית עוזיאל
הקיבוץ המאוחד / ספריית פועלים
לא מנוקד, 189 עמודים
מגיל 12

רומן היסטורי מצוין לבני נוער העוסק באח ואחות פליטים, תיאו בן חמש-עשרה ואריקה בת שבע-עשרה, הנמלטים מגרמניה לאחר ליל הבדולח. הם מפליגים לשנחאי, בה הם שורדים בזמן מלחמת העולם השנייה. הזווית המרעננת שבחרה עוזיאל ברומן מאירה נושא שספרות השואה הישראלית לנוער טרם עסקה בו – בריחת פליטים יהודיים לשנחאי, שם לא נדרשה מהם ויזה. במשך עשר שנים, בין

1948-1938, שוהים תיאו ואריקה בשנחאי. הם נאלצים להתבגר בן לילה ולהפוך למבוגרים, האחראיים הן על כלכלתם וקיומם והן על רווחת חבריהם.

ההישרדות היומיומית היא מרכזו של הרומן, המראה כיצד זוג האחים שומר על ערכיו בתקופה חשוכה מבחינה מוסרית. אריקה בורחת מרובע הונגקיו בו הם מתגוררים, שהפך למעין גטו לאחר שסין נכבשה על ידי יפן, בעלת בריתם של הגרמנים, על מנת לקנות זריקות לגוסטב, שותפם לדירה, ובכך מצילה את חייו. תיאו עובד במאפייה ומשתכר בלחמים, המכלכלים את השניים.

בתוך המאבק להישרדות, נרקם קשר רומנטי עדין בין אריקה למקס, ובין תיאו לטילי. הסיפור מראה כיצד "המלחמה משנה אנשים" והופכת אותם דווקא להומאניים יותר, חרף תפישת היהודי כתת-אדם. כתיבתה הבהירה והמרתקת של עוזיאל הופכת תקופה קשה בחיי העם היהודי לפרק מעניין לא רק בתולדות ישראל, אלא גם בהכרת נפש האדם. כאן ראוי לציין כי הקשר בין אריקה למקס נרקם בהדרגה ומתאפשר רק כשמקס מוותר על חלומו לנקום בגרמנים ומחליט להתמקד בחייו ובבניית עצמו ועתידו ולא בהרס האחר. זהו השדר המרכזי של הרומן המרגש הזה, הקורא לנאמנות לעצמך ולהתמקדות באהבה ובנתינה כתשובה לרוע ולאלימות.

היצירה מומלצת לתלמידי כתות ו'-ט', ויש בה התייחסות למושגים הבאים הנכללים בהוראת השואה בגילים אלה: ליל הבדולח, חוקי נירנברג, ההגירה מגרמניה הנאצית, חייהם של פליטים, וכן המניעים להחלטה לעלות לישראל בתחום מלחמת העולם השנייה.