ספרים חדשים – דצמבר 2014

 

כריכת הספר מרתה מדברת

 

מרתה מדברת

כתבה: סוזן מֶדַאוּ
מאנגלית: מיכל אלפון
כתר
מנוקד, אין מספרי עמודים
מגיל 4

"ביום שהלן הקטנה נתנה למרתה הכלבה מרק עם פתיתים בצורת אותיות, קרה דבר מוזר. האותיות שבמרק עלו למרתה לראש במקום לרדת לבטן. בסוף היום הזה, מרתה דיברה." ומאותו היום, היא לא הפסיקה לדבר. כמו ילד קטן המגלה את נפלאות הדיבור ואינו חדל מתגובותיו ומשאלותיו, כך גם מרתה.

המשפחה נהנתה מאד להפתיע אנשים עם הכלבה המדברת וגם לימדה את מרתה להשתמש בטלפון. אך אַלְיה וקוץ בה. מרתה החלה להזמין הביתה משלוחים – פיצה, בשר. הכלבה המדברת אמרה תמיד את האמת, כמו ילד קטן שעדיין אינו מכיר את כללי הסינון הנורמטיבי. כך אמרה לאורחת: "אמא אמרה שהעוגה ששלחת לנו לא ראויה למאכל אדם. אבל אני אומרת לך שהיא היתה מעדן כלבים." מרתה "דיברה בזמן הסדרות שכולם אוהבים, היא דיברה בזמן שאחרים ניסו לקרוא, היא דיברה ודיברה…" עד שכולם גערו בה "תשתקי כבר… את מדברת יותר מדי… את לא מפסיקה!…לפעמים אני מצטערת שבכלל למדת לדבר. מרתה היתה הרוסה."

סוף טוב הכל טוב. הדיבור נעלם מפיה של הכלבה אך חזר ברגע הקריטי ובעזרתו הזעיקה את המשטרה כשפרץ לבית גנב.

ספר הומוריסטי מקסים שהפך לקלאסיקה אמריקאית ולסדרת טלוויזיה שמוקרנת גם בארץ (בחינוכית ובערוץ לוגי). היא פונה לילדים ולמבוגרים, אלה וגם אלה ייהנו מן ההומור שבה. למבוגרים זהו הילד ש"לא סותם את הפה" לילדים זו יכולת הדיבור שמציבה אותם במרכז העניינים, עם עוקץ הדחיה.

הספר מאויר באיורים בסגנון קומיקס עם בלוני דיבור המוסיפים להומור. 


כריכת הספר זהירות פופיק

 

זהירות! פופיק

כתבה: שרון קנטור
איורים: יניב שמעוני
כנרת
מנוקד ללא מס' עמודים
מגיל 5

המילה פופיק שבכותרת והשם האוקסימורוני צוציק הענק המופיע בפתח הספר, כבר מרמזים לנו שלפנינו ספר הומוריסטי.

יום אחד, בעת שצוציק הענק נם בצהריים, כהרגלו, נתקלה בו ילדה בשם שוש. "חחח… איזה הר שמן," היא מתפקעת מצחוק, והופ, לא שמה לב ונפלה לבור עמוק." מסתבר שהיא נפלה לפופיק של צוציק. כאן היא פוגשת בנופלֵי-פופיק נוספים: "פיל…. אוטו גלידה, עגלה שהחלידה, פיצות נגוסות, שתי סוסות, קורי עכביש לרוב, אוהל סיירים במצב טוב", צ'יטה, כדורגל, שלושה תיירים מיפן ועוד ועוד "בקיצור – ברדק!" כולם מספרים לה שניסו הכל כדי להיחלץ "אך לענק זה לא דגדג".

לא דיגדג? הנה נמצא הפתרון לגיבורה האקטיבית, החכמה ובעלת התושייה. היא מעודדת את כולם לדגדג את פנים בטנו של הענק, ו"הנה זה בא – 1,2,3". כולם נפלטו בשמחה.

תצלום דף מתוך הספר זהירות פופיקשוש ילדה עם ראש, אבל גם עם אחריות ציבורית. "הלכה לחנות, קנתה בריסטול,/ הוסיפה מקל ותקעה בחוץ/ על השלט כתבה שתי מילים בגדול:/ זהירות! פופיק/ שאף אחד לא יפול." באיורים, המשתוללים יחד עם הסיפור ומוסיפים משמעויות משל עצמם, מלווה את הסיפור  דמות מיניאטורית של מנקה המגיבה באירוניה על ההתרחשויות. הדמות הזו מלגלגת על מחפשי המסרים בספרי ילדים בהכריזה בסצֵנות האחרונות של הסיפור ש"זה עוד לא המסר" עד שמגיעים לאחרית דבר ש"זהו המסר":  תגובתה של האם על הרפתקאותיה של שוש, "יפה מאד, עכשיו רוצי ישר למקלחת, ואל תשכחי לסבן את הפופיק."

ילדים וגם מבוגרים עם ראש פתוח ייהנו מאד מהספר הזה הכולל הומור הטרוגני: קודם כל אבסורד והגזמה, חוסר התאמה (צוציק הענק), ערוב משלבי לשון (שוטר תנועה חכלילי – ברדק), מילים מצחיקות (קורקבן), קטלוג קומי של מין בשאינו מינו (פיל-פיצות-קורי עכביש- אוהל סיירים-שוטר-תיירים מיפן), לשון נופל על לשון (שוֹש בשוֹק) ועוד. הקורא הבוגר ימצא הדהודים ליצירות פנטסיה אחרות המוסיפות לחגיגה הפרועה: גוליבר בארץ הגמדים שהליליפוטים טיפסו עליו כמו על הר, אליס בארץ הפלאות שנפלה גם היא לתוך בור ויצאה ממנו בחזרה אל המציאות, ויונה במעי הדג. 


כריכת הספר ספר הרגשות הגדול

 

ספר הרגשות הגדול

כתבה: מרי הופמן
איורים: רוס אסקוית'

מאנגלית: יעל שכנאי
ידיעות אחרונות
מנוקד, ללא מס' עמודים
מגיל 5

ספר בתבנית לקסיקון המכיל עולם ומלואו של רגשות, בדומה לספר המצוין הקודם של שתי היוצרות "ספר המשפחות הגדול" (כנרת ואיגואנה 2012). הספר, בפורמט גדול, עם איורים השזורים בתוך הטקסט, נחלק לשערים: שמחה, עצב, שעמום, התרגשות, סקרנות, כעס, רוגע, מצב רוח, השתטות, בדידות, בטחון, פחד, מבוכה, בטחון עצמי, בישנות, דאגנות, קנאה, שביעות רצון (משום מה לא מופיעות אהבה ושנאה). הוא כתוב בגובה עיניהם של ילדים, ללא שמץ של אפוטרופסות, מתוך ניסיון והבנה, ועם הרבה הומור.

תצלום דף מתוך ספר הרגשות הגדול

 

הספר עשיר מאד ומציג תמונה מורכבת: רגשות הם סובייקטיביים – כל אחד יכול להרגיש רגש שונה לגבי אותו מצב; כל אחד חווה רגשות בתדירות שונה – "רוב בני האדם מתביישים לפעמים אבל חלק מאתנו מתביישים כל הזמן"; רגשות הם יחסיים – יום גשום הוא עצבות קטנה, כשמישהו שוכח את יום הולדתך זוהי עצבות יותר גדולה, "אבל כשמישהו שאתם אוהבים מת, העצב יכול להיות כל כך גדול, שהוא ממש עוטף אתכם – כמו ענן הגשם הכי גדול בעולם"; לאותו רגש יכולים להיות צדדים שליליים וחיוביים: לכעס למשל שזו "תחושה איומה ועצבנית מבעבעת מבפנים ואתם רוצים לצרוח על מישהו או לזרוק דברים" יש גם צדדים חיוביים: באיור נראים ילד וילדה נושאים כרזות של הפגנה: "הצילו את הספריה שלנו!" אפשר להרגיש רגשות שונים באותו הזמן ובאותו היום.

תצלום דף נוסף מתוך ספר הרגשות הגדול

 

הספר מעודד את הילדים בדרך השאלה לספר על חייהם ורגשותיהם: "מה מרגש אתכם… מהו הדבר הכי מרגש שעשיתם אי-פעם?" "ומה מסקרן אתכם?" יחד עם ההכרה שישנם אנשים פתוחים הנוטים לדבר על רגשותיהם וישנם שלא.

הספר מכיל ומאשר רגשות לא נעימים שכולנו חווים: "לכולנו יש רגעים מביכים שגורמים לנו לרצות להתחבא כשאנחנו נזכרים בהם!"

הקוראים הצעירים ימצאו בספר עצות להתמודדות עם רגשות: מה אפשר לעשות כשמרגישים כעס? "לספור עד עשר, לצאת להליכה, לצרוח, לרקוע ברגליים, לציר ציור כועס, לרקוד ריקוד עצבני ביותר, לתת אגרופים לכרית." 

הרגשות, שהם מושגים מופשטים, מקבלים בספר ממשות קונקרטית באמצעות התנהגויות שונות, מחוות גוף והבעות.


כריכת הספר גיבורים אמיתיים - דיאן ואני

 

דיאן ואני

כתבו: שירלי יובל-יאיר וטל בן-שחר
איורים: איה גורדון-נוי
כנרת
מנוקד, ללאט מס' עמודים
מגיל 6

 

ספר מוצלח נוסף בסדרת גיבורים אמיתיים, סדרה המפגישה את הקוראים הצעירים עם גיבורים שאינם כוכבי-אינסטנט, אלא אנשים שתרמו תרומה של ממש לחברה. בסיפור דיאן ואני מתמקדים המחברים בדמותה של דיאן פוסי, חוקרת הגורילות. סיפור המסגרת מציג את חששותיו של יוני, בזמן שהוא מתארגן על מנת להגיע למסיבת פיג'מות אצל חבר. למרות השמחה הראשונית לקראת האירוע, יוני חושש לאור שינוי הרגליו: "מה יהיה אם כולם יירדמו לפניו ורק הוא יישאר ערני? ומה אם ירגיש קצת צמא או רעב? ואולי ההורים של איל רגזנים? ואיך ישנים שם? בחושך? עם אור? (יוני חייב אור קטן בפרוזדור!)". אמו של יוני מפיגה את חששותיו באמצעות סיפורה של דיאן פוסי, שלא זו בלבד שהתגברה על פחדיה האישיים ביחס לחיים בג'ונגל אלא גם סייעה לחברה כולה להכיר את הגורילות ולא לחשוש מחיה זו. מחקרה של פוסי שינה את דעתם השלילית של בני האדם על הגורילות, חשף אותם לייחודיותן (צורת התקשורת עמן, שפתן, עדינותן, עובדת היותן צמחוניות) ובהמשך, לחמה פוסי בציידי הגורילות, על מנת להוציא את הציד מחוץ לחוק.

סיפורה מעורר ההשראה של פוסי מרגיע את יוני, והוא מפנים את המוטו של פוסי ושל היצירה: "אמיץ הוא מי שמתאמץ להמשיך למרות הפחד, להמשיך אתו ביחד".


כריכת הספר אתנה החכמה

 

אלות מהוללות: אתנה החכמה

כתבו: ג'ואן הולוב וסוזן ויליאמס
תרגום: מאירה פירון
ידיעות אחרונות וטל-מאי
לא מנוקד, 110 עמודים
מגיל 9

קשה שלא להתפעל מהחלטתן של היוצרות למקם את סיפורי המיתולוגיה בחטיבת הביניים "הר אולימפוס" שכן הדרמות המיתיות המוכיחות את אנושיותם ולעתים את קטנוניותם של אלי האולימפוס, מזכירות לא אחת את הדרמות הבית-ספריות אותם חווים תלמידים. אתנה גיבורת הסיפור, היא נערה חכמה בת שתיים עשרה המקבלת זימון מאביה, זאוס, לפיו עליה לעזוב את חברת בני האדם ולהצטרף לחברתם של האלים. היא מובאת על ידי הרמס האל השליח לבית הספר החדש, "הר אולימפוס" וחווה את הקשיים בהם פוגש כל ילד חדש בבית ספר, על שלל החששות והאתגרים. היא מוצאת חברות חדשות – ארטמיס ואפרודיטה, המתכתבות עם המיתוסים על דמותן: ארטמיס החמושה בשלושה כלבים מזלזלת בפולחנים הנשיים ואילו אפרודיטה, היא הנערה היפה ביותר בכתה, בעלת התובנות בנושאי אהבה ותשוקה. אתנה מכעיסה את מדוזה, הנערה הבריונית של הכתה ואף מושכת את דמותו של פוסידון, נער המורגל באהבתן של נערות ואינו רגיל לפגוש נערה חכמה ושוות ערך. בזכות נחישותה וחכמתה צולחת אתנה את המכשולים ומצליחה תוך זמן קצר להתבלט ולהביס את מתחריה. אף במסגרת המטלה הכיתתית, היא משתמשת בסוס על מנת להטמין בו לוחמים, וכך נכבשת טרויה ומובסת, וכן בהתמודדותה הכיתתית מול פוסידון, היא ממציאה את הזית העולה בחשיבותו על פארק המים שהמציא פוסידון, וזאת כמובן מתוך זיקה למיתוס השליטה על אטיקה, שבו גברה אתנה על פוסידון בזכות מתנתה לבני האדם – עץ הזית, שנחשב לבעל ערך יותר מן המעיין שפוסידון הנביע על הר האקרופוליס.

זהו אתגר של ממש לעבד את סיפורה של אתנה לבני נוער, שכן מדובר באלה מורכבת במיוחד שדמותה היא אריג של סתירות (אמפטיה מול רשעות, חכמה מופלגת מול ילדותיות, דאגה לבני האדם מול הנחתת מכות והתעללויות כמו מגיפת הדבר ששלחה בעקבות מעשה אָאוגֶה שהסתירה תינוק במקדשה). המסורות המיתיות היווניות קושרות בין דמותה של אתנה לבין חכמה, אולם מדובר גם באלה פטריארכלית, אלה לוחמת, אלה המכונה "פארתנוס" (בתולה) ומכאן הפארתנון באתונה, אלה שלא קשרה את חייה בחייו של גבר ועטתה זהות כמו-גברית על מנת להבדיל עצמה מאלות-נשיות ולהתבלט במרחב הפוליטי. ביצירה החדשה אתנה היא נערה חכמה, אולם בולטים גם תמימותה ורצונה להיטיב עם בני אדם ועם חברותיה. פאלאס הופכת ברומן לחברתה הקרובה, בת אדם שאתנה חפצה ביקרה, אולם המיתוס, כידוע, מספר סיפור שונה לחלוטין על הפיכתה של אתנה לאתנה-פאלאס, לאחר שרצחה את פאלאס בשוגג. על מנת להפוך למושא הזדהות, ולרכך את אופייה שנוי המחלוקת של אתנה ואת הביוגרפיה הבעייתית שלה כאלה שבקעה ממצחו של זאוס לאחר שזה בלע את אמה מטיס, המחברות רקמו סיפור מרתק וקריא בו מהדהדים סיפוריה העיקריים של המיתולוגיה היוונית על דמויותיה הססגוניות (המורה הוא מר ציקלופ, מנהל בית הספר הוא זאוס, מדוזה לועגת לה על האופן שבו אמה מצאה את מותה), המלמד על הרלבנטיות של המיתולוגיה היוונית גם בימינו אלה. למיתוס אין תאריך תפוגה: הוא מספר סיפור שארע בעבר, מבקש לחנך את השומעים והקוראים בהווה וימשיך לעשות כן גם בעתיד. אלות מהוללות מדגיש מגמה זו, שכן יריבויות, קשיי קליטה, חששות, ימשיכו תמיד לרדוף את האדם, אולם כפי שאתנה מדגימה, כישרון הוא יתרון בכל מרחב, ולפיכך, חכמתה ועצמתה על פני האדמה המשיכו ללוות אותה כשעברה להר אולימפוס, ולהבליט את עליונותה על פני האלים האחרים.


כריכת הספר צ'רלי בממלכת השוקולד

 

צ'רלי בממלכת השוקולד

כתב: רואלד דאל
איורים: קוונטין בלייק

תרגום: אורי בלסם
זמורה ביתן
לא מנוקד, 173 עמודים
מגיל 10

הרומן הידוע חוגג חמישים שנה לפרסומו (פורסם לראשונה ב12.12.1964) וכעת הוא יוצא בתרגום חדש ומצוין של אורי בלסם. הרומן מדגים את יכולתו של דאל לשזור בין מרכיבים "לא חינוכיים" לבין מרכיבים דידקטיים מובהקים, באופן הממסך את התחושה לפיה קוראים סיפור הבא לחנך לערכים. בתחילת הסיפור עולה הרושם כאילו לפנינו יצירה דיקנסית: צ'רלי באקט, ילד טוב לב ומוסרי, הגדל במשפחה ענייה, זוכה להגשים חלום. הוא וארבעה ילדים נוספים – גרגוריוס שלוק הגרגרן, ורוקה באלי, בת העשירים המפונקת, ויולטה בלוני שכל מאווייה נתונים ללעיסת מסטיקים ומייק טיווי, המכור לטלוויזיה – מוצאים את כרטיס הזהב המקנה להם אפשרות להגיע למפעל השוקולד של ווילי וונקה ולסייר בו במשך יום שלם, שלאחריו, משאית מלאת ממתקים תינתן להם וכן הבטחה לאספקת ממתקים עד סוף חייהם. במהלך הסיור מתוודעים הילדים לדמותו הצבעונית של בעל המפעל, ווילי וונקה, ולחזונו יוצא הדופן בדבר ממתקים שהמוח האנושי כלל לא העלה על הדעת שניתן לייצר. כל ארבעת הילדים עוברים מטמורפוזה פיזית לאור אופיים השלילי, מעין עונש על גרגרנות, פינוק יתר, שטחיות וחוסר עניין אמיתי בסובב אותם. צ'רלי נותר הילד היחיד שצורתו לא השתנתה במסגרת מסע ענישה זה והוא מוכתר כיורש המפעל, עניין שישים קץ לעוניו ולעוניה של משפחתו. היצירה ההומוריסטית מכילה תכנים מורכבים שמטרתם להבחין בין "ילדים טובים" לבין "ילדים רעים". מר וונקה אינו רק יצרן שוקולד כי אם שופט ותליין ושיריהם של האומפה-לומפאים, אותם יצורים העובדים עבורו, ממחישים היטב את משנתו. כדוגמה נביא את שירם העוסק בנזקי הטלוויזיה:

"כאשר בטובת הילדים מדובר

חשוב ביותר שיובהר ויוסבר:

אסור להרשות להם להתקרב

למקום בו מקלט טלוויזיה אורב.

ועדיף פי כמה, ליתר ביטחון,

כלל לא להכניס המכשיר למעון.

[…]

המכשיר מחסל חושים במוח!

את הדמיון הוא רוצח רצוֹח!

דרכי חשיבה הוא חוסם וסותם

ואת הקטנים הוא פשוט מטמטם,

עד שכולם כבר אינם מסוגלים

להבין סיפורים, אגדות ומשלים.

כי מוח שרוּכך כבשר שהתקלקל

לא מסוגל לחשוב – רק להסתכל!

 

סופו הטוב של הסיפור, המסתיים בהצלחתו של צ'רלי וביציאתו מחיים של רעב ומחסור, מלמד על הביקורת המובלעת של דאל את הקפיטליזם (ורוקה באלי והוריה המדגימים כי כסף מבטל ערכיות) ואת השפעותיו השליליות– מקומה המרכזי של הטלוויזיה, תרבות הצריכה, שטחיות וירידת קרנו של הספר. רק בשנת 1982 פרסם החוקר ניל פוסטמן את ספרו אבדן הילדות, המקדם מסרים זהים לאלו של דאל והמחיש את נזקי המדיום הטלוויזיוני  העתיד לשנות כליל את מושג ה"ילדוּת". אולם אצל דאל, ההומור הוא שגורם לקוראים הצעירים לרצות לצפות במפלתם של הילדים ה"רעים" ולנסות להיות "טובים", שכן אצלו, הילד ה"טוב" מנצח בעוד ה"רעים" נענשים וכאן נראה, כי דאל הוא סופר קונפורמיסטי הרבה יותר מן המיוחס לו.


כריכת הספר הפחד לדרוס שליח פיצה

 

הפחד לדרוס שליח פיצה

כתבה: רותי ויטל גלעד
קרן הוצאה לאור
לא מנוקד, 102 עמודים
מגיל 10

עלמה מתמודדת עם שני "תיקים" רציניים – מות אביה האהוב מסרטן וגיל ההתבגרות המלווה במריבות עם אמהּ.

עלמה הולכת ללויה של שכנה ש"לא כל כך אהבו אותה בבניין שלנו ואף אחד לא בא ללוויה שלה, אבל אלַי היא היתה טובה והחלטתי שמגיע לה שאני אבוא." בבית הקברות, שהוא "בית הקברות שלנו" כי בו קבור גם אביה, היא פוגשת איש זקן מיוחד, שהגיע גם הוא ללויה מבלי שהכיר את אותה שכנה כי "אני צריך הרבה לוויות" (הסיבה לכך נחשפת בהמשך וקשורה לשואה). לאחר הלוויה, האיש ששמו ביל"ו,  מזמין אותה לבית הקפה "בין הברושים" שבפאתי בית העלמין. כאן היא מתוודעת לידידתו, בעלת המקום ששמה מטולה – שפתחה אותו כדי להיות קרובה לבעלה איציק הקבור שם – ולחברתה מירי, מורה.

עלמה מתחילה לעבוד בבית הקפה "מרחק אספרסו קצר מהרבה מאד מנוחות אחרונות." בצד הסלט הקצוץ שהיא לומדת להכין, היא לומדת להסתכל אחרת על העולם בעזרת שלושת המבוגרים המקיפים אותה, כל אחד מהם נושא צלקת עמוקה של אבדן אך נאחז בחזקה בחיים. 

הספר כתוב בגוף ראשון מפי עלמה ומתובל בהומור ציני של מתבגרת, דבר התורם לאיפוק הטון בסיפור שחומריו קשים: "פעם היינו משולש. בהרגשה שלי היה משולש שווה צלעות. עכשיו צלע אחת נמצאת שם. בבית הקברות שלנו. איך קוראים למשולש שיש לו רק שתי צלעות? 'לא פייר'? " (עמ' 24)

בסיפור משתלבים יפה המכתבים שהשאיר האב לבתו במחשב שלו, שבמשך שנתיים לא אזרה אומץ לפתוח. המכתבים רוויי אהבה לבת ומתובלים בהומור ובחכמת חיים.

סיפור חניכה נוגע, קולח, אמין ומרגש.