חורף בספרות ילדים

ד"ר עינת ברעם אשל

גם בישראל החמה מאפשרת עונת החורף שעות רבות של התכנסות ושהיה אינטימית בבית, וחובבי קריאה מכירים היטב את קסם ההתמסרות לעולמות ספרותיים בחורף הקר. עבור ילדים יש לסיטואציית הקריאה החורפית חשיבות מיוחדת, ובמיוחד בגיל הרך. שכן הקריאה בחיקם של אב, אם (או מבוגר קרוב אחר) צורבת בזיכרונם תחושות חסוּת והגנה, שיש להן חשיבות על רקע פחדים קונקרטיים שנגרמים בעטיים של מזג אויר קודר וחשיכה מוקדמת. עם זאת בסקירה תמצאו ספרים שהחורף אינו מספק רק תפאורה הולמת לקריאתם, אלא מהווה רכיב חשוב בעלילתם: הוא מזמן לקוראים הצעירים תופעות טבע מרתקות להתוודעות (גשם, רוח, שלג, ברד, ברקים ורעמים, קשת בענן, שלוליות) ואוצר ציורי של אביזרים ייחודיים להתנסוּת (מגפים, מטריות, לבוש חם), מכתיב את הדרמה הסיפורית ומשמש מטאפורה לתהליכים רגשיים וליחסים חברתיים בחיי הגיבורים הספרותיים.

המטריה הגדולה של אבא

כתב: לוין קיפניס, איירה את המהדורה הראשונה: איזה, הוצאת ש. זימזון, 1964; איירה את היצירה בהוצאת ספר לכל, 2008: פזית מלר-דושי

כריכת הספר המטריה הגדולה של אבא

"גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, נֶאֱנָח שָׂדֶה מֵחֹם / גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, מִתְחַנֵּן הַגַּן בְּלִי דֹּם / שְׁמַע קוֹלֵנוּ אֵל שָׁמַיִם / וְרֵד לָאָרֶץ, גֶּשֶׁם מַיִם!" כתב לוין קיפניס בשירו "תפילת גשם" (1936). תפילה דרמטית זו לגשם, החיוני כל כך למפעל החלוציות בתקופת היישוב, פינתה את מקומה להתייחסות פסיכו-דידקטית קלילה ואף הפוכה כלפיו בשנות השישים. הפוכה – משום שביצירה המטריה הגדולה של אבא מוצג הגשם דווקא כאתגר משמעותי וכבעיה, שהשימוש הנכון במטריה הוא הפתרון לה.

כבר בפתח הספר מוצג הגשם על ידי אמא של טל-תלתל כמִטרד ("היום לא תלך אל הגנון, הגשם דופק על שמשת החלון!"), אך טל ממהר להפוך את הקושי להתמודדות מעצימה. הוא נוטל אפוא את המטריה הגדולה של אביו וצועד עמה לגנון, כשהוא מכנס תחתיה אט אט חברות וחברים – אילנה, בתיה, יוספה, דרור, אפרים, כלבלב וחתלתול. עצמאותו של טל, תושייתו ונדיבותו כלפי חבריו מתוגמלים בפתרון מלא של הבעיה: התגברות על הקושי שיצר הגשם, צליחת הדרך לגן, ומעין צדק פואטי – התבהרות השמים בדרכם.

חשיבות מיוחדת יש לכך שהמטריה שייכת דווקא לאבא. השימוש בה מאציל על טל מן העוצמה המיוחסת לאב, בהתאם לתפיסה המסורתית הרואה בו ראש משפחה כל יכול. אין זה מקרה שהמטריה "גדולה", ואין זה מקרה שטל קורא תיגר על אמו החוששת מן הגשם. אלא שהאם מבקשת לגונן על בנה באמצעות הִמנעוּת, והבן בוחר דווקא להתמודד עמו כשהוא מצויד בחסותו הסימבולית של אביו. כדאי לשים לב לכך שטל, כסוכן של עוצמה אבהית, מקבץ תחת המטריה את מי שנתפסים כחלשים ואחרים: שלוש בנות, בן בשם "דרור, המצפצף כצִפּוֹר" ושני גורי חיות המחפשים מקום להסתתר. חריג מכולם הוא אפרים, הנעול במגפיים ומקפץ בעליזות בשלולית המים. אך גם אפרים נאסף אל מטרייתו הגדולה של טל ומכיר בצדקת דרכו האחראית (שלא לומר מנהיגותו), ממש כפי שמתבקשים לעשות הקוראים.

שלולי

כתבה: מירה מאיר, אייר: יפתח אלון, הוצאת כתר, 1977

שלולי, ספרה המוכר והאהוב של מירה מאיר, חולק השנה (תשע"ה) לילדי הגנים במסגרת ספרית פיג'מה. בדברים הקצרים המלווים את הספר באתר הספריה נכתב כי הוא מזמן "עיסוק בנושאי חברות, פגישה ופרֵדה על הרקע של הטבע הארץ-ישראלי". תיאור זה אינו קולע לעיקרו של הספר על אף שיש בו, כפי שנכתב, יסוד ישראלי מאד. זאת משום שמשהו מן התרבות הישראלית (המדומיינת?), המעודדת ילדים למגע בלתי אמצעי עם סביבתם, מוצג בו באופן אמין ומדבר ללבם מזה כמה עשורים.

כריכת הספר שלולי

רון, גיבור הסיפור, הוא ילד האוהב שלוליות יותר מכל. מדוע? רון לא מגלה את סודו לאיש מפני שהוא חושש שיצחקו לו. קוראי הספר לבדם זוכים למעמד של שומרי סוד, והם לומדים כי לבו של רון נמשך אל המשחק בשלוליות מפני שבהן הוא פוגש את חברו הטוב, שלולי. גם קוראים צעירים מאד מבינים כי שלולי אינו אלא השתקפותו של רון. אך דומה שרון אינו מבין זאת בעצמו ולכן הוא נעצב אל לבו עם התייבשות השלוליות בסוף החורף והיעלמות ידידו הטוב. באופן טכני הספר מתאר, אמנם, פגישה ופרדה, אך כוחו טמון בחוויה האמביוולנטית שהוא מזמן לקוראיו, של הזדהות רגשית המהולה בתובנה שכלתנית.

מחד גיסא מוזמנים הקוראים לשחזר בעצמם את חוויית ההיקסמות מבבואתם הנשקפת בשלולית המים (או במי הבריכה, או במראה), המאפיינת את הנרקיסיזם המוקדם של הגיל הרך. במובן מסוים ממחיש הסיפור את "שלב המראה", שהפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן ראה בו שלב התפתחותי חשוב בתהליכי כינון הזהות של הסובייקט. ממש כפי שטען לאקאן, הפעוט המביט במראה אינו מבין מיד כי הבבואה הנשקפת אליו שלו היא, והוא נזקק להשתתפותו של גורם שלישי שיאשר זאת. קוראי הספר מתפקדים כגורם חיצוני כזה, ואגב כך הם חווים בעצמם תחושה מעורבת של האדרה עצמית ושל חרדת פיצול והיעלמות. מאידך גיסא זוכים הקוראים ביתרון של ידע והבנה על פני הגיבור הספרותי, ומִתנסים (אולי לראשונה) בכוחה של אירוניה דרמטית, המופעלת על דמות השוגה בפירוש המציאות.

בפתח הספר לומדים הקוראים כי אמו של רון מתנגדת למשחקיו בשלוליות וכועסת על נעליו ובגדיו המלוכלכים בבוץ. התנגדות זו מעניקה לחוויית המפגש עם שלולי טעם של "מים גנובים" ומבהירה כי חוויית ההתבוננות והגילוי העצמי כרוכה לעתים בפריצת גבולות המותר. בה בעת היא מזכירה למבוגרים (המתווכים את הספר לילדים צעירים) כמה מורכבוּת טומנות בחובן הנאות הילדוּת הפשוטות, ומה רבה תרומתן להתפתחותם הרגשית.   

טִיפּ-טִפָּה של חֹרף

כתב: פול סטיוארט, אייר: כריס רידל, תרגמה: אירית ארב, הד ארצי – שבא, 2000 [1998]

כריכת הספר טיפ-טיפה של חורף

השימוש בבעלי-חיים כגיבורים ספרותיים הוא קונבנציה מוכרת בספרות ילדים. ההתוודעות לחוויות ולקונפליקטים של בעלי-חיים מואנשים מייצרת הרחקה אסתטית ונמצאת יעילה למדי בהקשרים דידקטיים ורגשיים. עם זאת ספרי ילדים לא מעטים חוטאים בבחירה מרושלת של בעלי-חיים לגיבורים. מחבריהם סבורים כנראה כי אם ההאנשה היא תכליתה העליונה של היצירה הספרותית הרי שאין חשיבות ממשית לתכונותיהן הטבעיות של החיות, ולא כך הוא. בספרים שבהם מאפייני החיה אינם ממלאים כל תפקיד מאבדת מניפולציית הייצוג את כוח השפעתה.  

לא כך בספרם של סטיוארט ורידל, המתאר מערכת יחסים חברית מרגשת בין קיפוד וארנב (ממש כך, ללא הא הידיעה), שעומדת במבחן של פרידה ארוכה הנגזרת עליהם בעטיו של חורף קשה ומושלג. הבחירה בקיפוד ובארנב היא לא פחות ממבריקה, מפני שהיא פוסעת על שביל הזהב שבין מסורת האפיון המוכרת של המשל, לחידושי הסיפור המודרני, המאתר תכונות משמעותיות אך בלתי צפויות בבעלי החיים המואנשים.

את הדרמה בסיפור מספקת שנת החורף של קיפוד, המחייבת את ארנב להמתין לידידו חודשים ארוכים בעודו מתמודד לבד עם תנאי החורף הקשים, הקור, הרעב והבדידות. בחורף זה נוסף לארנב אתגר חדש: לפני פרישתו לשינה ביקש ממנו קיפוד שישמור לו "טִיפּ-טִפָּה שֶׁל חֹרֶף" על מנת שיוכל לדעת מה טעמו של החורף הקר, שאינו מכיר. לפיכך מגלגל קיפוד כדור שלג גדול, עוטף אותו בעלים יבשים ומאחסן אותו מתחת לאדמה. עם פגישתם המחודשת והנרגשת של החברים באביב מוזמן קיפוד לקלף אט אט את ציפוי העלים הרך של הכדור ולחשוף את מעט השלג שנותר בו, ומרתיע אותו בקיפאונו הנשכני. "תודה שזכרת", הוא מודה לחברו, וארנב עונה לו: "זכרתי כי התגעגעתי אליך". 

הסיפור היפה משכנע את קוראיו כֶּפֶל שכנוע כי ייתכנו יחסי חברוּת ונאמנות עמוקים בין שונים ו"אחרים", ולבחירת החיות נודעת כאן חשיבות מכרעת. הרי החברות בין ארנב לקיפוד מפתיעה מלכתחילה: האחד  עטוי פרווה נעימה למגע והאחר קוצני ומרתיע, האחד ידוע בזריזותו והאחר בהילוכו האיטי. זאת ועוד – שני היונקים נתפסים בעיני הקורא כחששניים ובלתי חברותיים; הארנב נוהג לברוח ולהתרחק ממגע והקיפוד להתכדרר ולסמר את קוציו. ובכל זאת, אהבתם ונאמנותם זה לזה אינה מוטלת בספק, והיא מקבלת ביטוי אנאלוגי בכדור השלג עטוף העלים, שפנימיותו קרה, צורבת ומרתיעה (ממש כמו קוצי הקיפוד), עטיפתו רכה ונעימה למגע (כמו פרוות הארנב), וכל כולו מִנחת אהבה וידידות, עשויה ניגודים. 

צפרדע הוא גִבּור

כתב ואייר: מקס פלטהאוס, תרגמה מאנגלית: חנה לבנת, הוצאת מחברות לספרות, 2000 [1995]

ספרו של מקס פלטהאוס (Velthuijs), סופר ילדים ומאייר עטור פרסים ממוצא הולנדי, הוא אחד מתוך ספרי סדרת הספרים המצליחה של המחבר על צפרדע, גיבורהּ, וידידיו חזיר, ברווזה, ארנב ונוספים. בספר הנוכחי אנו פוגשים שוב בנרטיב הבסיסי המציג את הגשם כאתגר וכמבחן, כשהוא משוכלל ובנוי לעילא.

בפתח הסיפור שמח צפרדע בגשם המתחיל לרדת, ובצד האפשרות שהשמחה נובעת מכך שמדובר, ככלות הכל, בצפרדע, מוזמן הקורא להזדהות עם התרוננות הלב עת היורה מגיע, המוכרת לרבים. צפרדע מסתגר בביתו הנעים והמוגן, שותה תה חמים וממתין. אך הגשם אינו מפסיק לרדת, וכעבור חמישה ימי המתנה חודרים המים לביתו של צפרדע והוא מחליט לצאת לברר מה שלום חבריו. יחד עם ברווזה וחזיר נמצא לכולם מקום בביתו של ארנב, הממוקם בבטחה על אי יבש המוקף מים, ושם הם מבלים עוד ימים רבים עד שאוזל המזון לכולם. או אז מתנדב צפרדע לצאת בשחייה לעבר הגבעות הרחוקות על מנת להזעיק עזרה. אלא שבמהלך השחייה נחלש צפרדע, כוחותיו אוזלים והוא נִמשה ברגע האחרון ממש על ידי עכבר הטוב, המצויד בסירה ובמזון. יחד חוזרים צפרדע ועכבר לביתו של ארנב לאיחוד מרגש ולחשבון נפש, הכולל הבנה מחודשת של ערכים כמו חברות, אחריות וערבות הדדית. 

כריכת הספר צפרדע הוא גיבור

פלטהאוס טווה בסיפור בעדינות את הקשרים בין הסיפור הסמלי, שגיבוריו הם בעלי חיים המתמודדים עם איתני הטבע, לבין המיתוס הקדום וחוצה התרבויות על אודות המבול המציף את הארץ. הוא משמיט מן הסיפור את הממד הדידקטי של החטא והעונש, אך מותיר בו את היסוד הארכיטיפי של החרדה הקיומית ושאלות של התמודדות והישרדות שמטרידות ילדים רבים. התשובה להן, בניגוד לסיפור המבול, קשורה ביחסים חברתיים ובעזרה הדדית. גם העובדה שמדובר בסיפור בעלי חיים מתוחכמת כאן במיוחד: לכאורה מדובר במוסכמה בתחום ספרות הילדים, אך כדאי לזכור שגם בסיפור המבול המקורי כיכבו בעלי חיים והשתתפותם כאן היא חתרנית למדי.

סיפור מומלץ על גשמי ברכה ההופכים לקללה ומעמידים במבחן את מוסריותם של הגיבורים, שאיש מהם אינו מתפקד כיחיד הנבחר.

המטריה הצהֻבָּה

צייר: ריו צ'ה סו, הלחין: שין דונג-יל, צלטנר ספרים של ילדים, 2003 [2001]

כריכת הספר המטריה הצהובה

המטריה הצהובה הוא פרויקט משותף ומיוחד במינו של ציר ומוסיקאי קוריאניים, שחיברו יחד ספר תמונות ויצירה מוסיקלית (המצורפת לספר בדיסק-שמע). בפתח הספר הנחיות להתאמה ולסִנכרון של קצב הדפדוף ופרקי ההאזנה. התוצאה היא חוויה בין-תחומית מרתקת, המותירה מרחב פרשני נדיב, נטול מלל ו"מסרים" דידקטיים.

הספר נפתח בהצגת כפולת עמודים אפרורית, שבה מצוירים במשיחות מכחול רחבות בית ושביל מונו-כרומטיים, המוצגים ממעל, מנקודת התבוננות גבוהה. את העין לוכד הפריט הצבעוני היחיד במרחב אפור זה, הלא הוא מטריה צהובה פתוחה לרווחה, המוצגת אף היא ממעוף הציפור. מכיוון שכך אין לראות מי אוחז במטריה וניתן רק להבין כי הוא יצא זה עתה מן הבית ופניו אל השביל המתרחק והולך. בכפולת העמודים הבאה מצטרפת אל המטריה הצהובה מטריה כחולה, שהאוחז בה יוצא מפתחו של בית אחר, וכך הלאה. בכל עמוד גדל ומתקדם מסע המטריות הצבעוניות, ההופכות את העולם שבו הן נטועות לססגוני ומלא חיים. מעניין לציין כי עם הִתרבּוּת המטריות הופך העולם צבעוני יותר גם בזכות עצמו – רמיזות לצמרות עצים ירוקות מעטרות את היום האפרורי, המטריות חולפות על פני גן שעשועים עטור קרוסלה צבעונית, ומוזאיקה מגוּונת מעטרת את רצפת הרחוב. רק בכפולת העמודים האחרונה משתנה זווית ההתבוננות במתרחש, והמדפדפים בספר מוזמנים להבין כי הרגליים המבצבצות מתחת למטריות הן רגליהם של ילדים וילדות, שחברו למסע משותף לעבר מבנה ריבועי גדול, כנראה בית ספר.

הספר והמוסיקה המלווה אותו שרים שיר הלל לחיוניותם של ילדים, לעליזותם ולתרומתם לסביבתם, ההופכת עשירה ותוססת בשל נוכחותם, גם ביום אפור וגשום. יתרה מזאת: היום הסגרירי מתברר כרקע המושלם להדגשת הרבגוניות החיצונית של המטריות, המלמדות על רבגוניותם הפנימית של האוחזים בהן ומגוננות עליה, תרתי משמע.     

תצלום דף מתוך הספר המטריה הצהובה

הספר הרטוּב: מבחר שירי ילדים על מים, גשם וים

ליקטה וערכה: עטרה אופק, איירו: יפעה מיטלמן, רחלי פלאוט, מורן קליגר, מירב שאול, גל שקדי, מיטל תיתן, הוצאת עם עובד, 2008

שירי גשם רבים יש בשירת הילדים העברית והספר היפה שערכה עטרה אופק מספק היכרות עם חלקם. הספר ערוך בשלושה שערים: שירי רחצה ומשחק, שירי גשם ושלוליות ושירי ים, ובכך הוא מעורר שאלות על הקשרים בין המפגשים השונים של האדם עם מים בגילוייהם השונים, וכמעט מזמין היזכרות במחזור המים בטבע. עם זאת אין לספר כל יומרות אינפורמטיביות או דידקטיות, ובזה טמון קסמו.

חשיבותו של הספר בשילוב בין שירה (poetry) לשירי זמר ובין שירים שנכתבו בראשית המאה העשרים, במהלכה ובסופה. אלא שהם אינם מסודרים בסדר כרונולוגי, אף לא בתוך השערים הנושאיים עצמם. כך מוזמנים הקוראים "לזרום" עם שירי הספר ולהתוודע אל ישן וחדש השזורים זה בזה לחילופין. הטרוגניות זו ניכרת גם בבחירת האיורים לספר, פרי מכחולם של שישה מאיירים ומאיירות, המקנים לספר אופי מגוון, מסקרן ומפתיע.

כריכת הספר הספר הרטוב

את פרק הגשם ערכה עטרה אופק בשום שכל כששילבה בו משירי יהונתן גפן, שלומית כהן-אסיף ומירה מאיר מחד גיסא, ומאידך גיסא – משירי משוררים ותיקים שפעלו בספרות העברית לילדים בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל: יחיאל היילפרין, זאב ויפה קרינקין. מתוך כך מתברר כי השיר המוכר ביותר לילדי הגיל הרך הוא דווקא השיר הוותיק ביותר באסופה כולה, "הַיּוֹרֶה" מאת יחיאל היילפרין, שנכתב בשנות העשרים של המאה העשרים (ומוכר בשורת הפתיחה "גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם"). האם ייתכן כי ממש כמו מחזור המים בטבע נוהגים גם קשרי ההשפעה והזרימה המתקיימים בין דורות ספרותיים?

כך או כך מציעים שירי הפרק הזה שפע מרשים של אפשרויות ז'אנריות, סגנוניות ותמטיות: שירה לירית ("כְּשֶׁגֶּשֶׁם בַּחוּץ – כֻּלָּם מְחַפְּשִׂים / אֵיזֶה כֶּתֶם כָּחֹל בַּשָּׁמַיִם"; יהונתן גפן) ושירת נונסנס ("מָה עוֹשִׂים דָּגִים בַּגֶּשֶׁם? […] מִתְחַבְּאִים הֵיטֵב בַּמַּיִם"; מירה מאיר), מצלולים עשירים ("בְּרִיק-בְּרִיק-בְּרָק! / זֶה הִבְרִיק הַבָּרָק!"; יחיאל היילפרין), מקצב וחרוזים ("רַצְתִּי, חַשְׁתִּי, / הִתְעַטַּשְׁתִּי"; יפה קרינקין), קשר בין דורי סביב חוויית הקפיצה בשלולית ("וְסָבְתָא סָחָה: / קָרָה לִי כָּכָה"; יפה קרינקין) וגם ההפך הגמור – ביקורת כלפי הורים מגוננים מדי בהקשר זה ("לֵךְ תְּדַבֵּר לַמְּבוּגָּרִים!"; מירה מאיר).

אסופה נהדרת, מגוונת וערוכה בקפידה.