עיון בסיפור רוזלינדה מאת איריס ארגמן

האם מכשפה היא מכשפה? עיון בסיפור רוזלינדה מאת איריס ארגמן

איורים: נטעלי רון-רז, מטר, 2013

מאמר מאת פרופ' אילנה אלקד-להמן

רוזלינדה היא אישה בודדה שחיה בסביבה עירונית. אולם למרות שיש בעיר אנשים וחיים שוקקים – היא אינה מכירה איש, איש אינו יודע מהיכן הגיעה ומי היא, ואיש אינו מכיר אותה. עם זאת, "היתה שמועה", ו"אמרו" עליה שהיא "מכשפת כישופים ורוקחת שיקויים". רוזלינדה מתגוררת בצריף ישן ומוזנח, אך את מרבית חייה היא חיה בישיבה בין ענפיו של עץ האלון, סופרת נמלים, מנדנדת רגלים ושותקת.

היא יושבת במרחב שהוא, לכאורה, חלק מהמרחב הביתי  שלה – ובו בזמן היא מחוץ לבית, מנסה, לתקשר עם המרחב הציבורי. מצמרת העץ היא יכולה להתבונן במתרחש בעיר, באנשים, בבעלי החיים. לכאורה, הישיבה על העץ גם מאפשרת לאחרים לראות אותה – אולם איש אינו יוזם עמה קשר, ולמעט שני חתולים המארחים לה חברה – היא בודדה לגמרי.  

בלב הסיפור – ההוויה העכשווית של בדידות בחברה העירונית: גברים ונשים שחלק מחייהם עובר בכמיהה לתקשורת, למגע, לאהבה. אצל חלק מהם הכמיהה זוכה למענה באמצעות מכתבים, הרומזים על אפשרות ליציאה, ולוא זמנית וחלקית, ממעגל הבדידות. אחד מקבל באמצעות המכתבים תווים ושירים, ומתקשר לעולמות האמנות, אחרת מקבלת ציורים ומילים מבנה הרחוק, ויש מי שמקבל  מכתב אהבה המבשר סיכוי לעתיד ללא בדידות. אך בה במידה שהמכתב מרמז על סיכויי ההתקשרות ומשמש אמצעי למימושם, הוא מרמז על הקשיים שחווים האנשים. רוזלינדה יוצרת קשר ראשוני עם הדוור, בזכות המקרה והמכתב: מכתב עף מתיקו והתעופף לידיה, כשישבה על העץ. היא מחליטה "לרדת מהעץ" – תרתי משמע: פיסית וגם נפשית. להתקרב לאדמה ולבני אדם. היא מחזירה לדוור את המכתב. המכתבים הם האמצעי להיווצרות שיחה ופעילות משותפת, כשרוזלינדה מצטרפת לדוור לחלוקת המכתבים. מתברר כי הדוור מכיר, לכאורה, את כל תושבי המקום, ולרגע אף מוזמן לביתם, אולם הוא בודד כמותה. שניהם זקוקים למכתבים כאמצעי שסייע לפריצת מעגל הבדידות. היא מזמינה אותו ל"נשף כשף", והוא מצליח להתוודות בסיום הסיפור "גם אני לא קיבלתי אף פעם מכתב, ובעצם, לא היה לי ממי לקבל מכתב" ומזמין אותה לפגישה נוספת. המכתבים הם מרחב בו ובאמצעותו הם מעזים לחיות. האם ימשיכו לכתוב מכתבים זה לזו? האם הפגישה תהפוך לזוגיות מבורכת – הסופרת משאירה לקורא לחבר לעצמו את הסיום שליבו חפץ.      

כריכת הספר רוזלינדה

רוזלינדה הוא סיפור על אישה המכונה על ידי תושבי העיר "מכשפה", אך היא מכשפה עצובה ובודדה, שלמרות היכולות המאגיות שלה, שמתבטאות ביכולת להפיק מזון נהדר מכלום, יכולות התקשורת האנושית שלה לקויות, היא אינה מכירה את הקסם של חברה ואהבה ואינה יכולה לעזור לעצמה.

אולם, האם רוזלינדה היא מכשפה?

לאורך התרבות האנושית המכשפה (בדרך כלל אישה), הייתה דמות שהחברה תפסה כמאיימת על הסדרים החברתיים הפטריארכליים: היא חיה לבדה, ללא תלות בגבר/ים; היא העזה לעשות מה שרצתה ללא התייחסות למקובל; לחצות באופן עצמאי גבולות של מרחב (למשל, סיפורי המכשפה הדוהרת על מטאטא בשמים), לעבור בין מציאות ודמיון, לנווט בין מחלה ובריאות חיים ומוות תוך שימוש בכוחות מאגיים של המתה, ריפוי, והקמה לתחיה. מראה המכשפה בספרות העממית, רימז על פריעה של הסדר "הטוב": יופי וארוטיות פרועים (שיער ארוך ופזור, שחור מאד או אדום) או כיעור קיצוני (אף ו/או גב כפופים ועקומים). המהות ה"מכשפית" הוגדרה מבחוץ על ידי מי שחשו מאוימים מהאישה שאינה זקוקה לאיש.

איריס ארגמן, בדומה לסופרות ילדים עכשוויות נוספות (למשל: נורית זרחי, רונית חכם), כותבת מחדש את סיפורה של המכשפה ומאירה את דמותה באור חדש. המכשפה שלה חיה לבדה בשולי החברה – אך לא בשל רוע הטמון בה, ולא מרצון להזיק ולפגוע לחברה, אלא כתוצאה מנסיבות חיים ופגם באופייה: אין לה איש בעולם, היא אינה מסוגלת לתפקד במרחב העירוני ואינה יודעת כיצד לקשור קשרים עם בני אדם. ארגמן מאפשר לקוראים לראות שהסתגרות ושונות אינן בהכרח מבע ל"מכשפות" שטמונה באדם, אלא הן ביטוי לסטיגמה שהחברה מטביעה על השונה. רוזלינדה שיודעת במגע קסם להוציא עוגת מרמלדה, לפתן תות, גלידת וניל, פחזניות ועוד מטעמים מסיר של ברזל – אינה יודעת את סודות החברה והאהבה, והסיפור של ארגמן  מאפשר לה לפגוש אותם. נטעלי רון-רז, המאיירת, מצליחה באיוריה להביע את הכפילות המורכבת של שונות ושבריריות, של "מכשפיות" ואנושיות.    

זהו סיפור לילדים וסיפור לגדולים, מה שמכונה לעיתים "ספרות בשתי קומות" או "ספרות אמביוולנטית" – ילדים יקראו אותו כסיפור על מכשפה, על מכתבים או על אהבה ומבוגרים רבים ימצאו שגם הם קצת רוזלינדה.

בעידן שבו המכתבים הולכים ונעלמים מהעולם, ואת מקומם תופסת תקשורת אלקטרונית לקונית ולעיתים מרושעת – המכתב הנכתב מאדם לאדם ונמסר בידי אדם, והכתיבה – שבים ומתגלים כאמצעי חיוני בקיום האנושי.