סקירת ספרים חדשים: מרץ-אפריל 2015

סקירה מאת ד"ר שי רודין

כריכת הספר הנסיכה סופיה הראשונה הסעודה המכושפת

הנסיכה סופיה הראשונה : הסעודה המכושפת

כתבה: קתרין הַפְּקה.
איורים: גרייס לי.

תרגום: סיגל גפן.
ידיעות אחרונות.  מנוקד.
מגיל: 3

יצירה נוספת בסדרת הנסיכה סופיה הראשונה. בספר הקודם, התמודדה סופיה עם נישואיה השניים של אמה, עם קבלתו של אב חדש ועם מעבר למרחב חדש. בספר זה מתכוננים בני המשפחה לסעודה מכושפת, שבה עתידים לבצע להטוטי קסמים סֶדריק מכשף הארמון וכן אורחת מיוחדת – סאשה המכשפה. אם הורגלנו באיורים המציגים את דמות המכשפה כמאיימת, גברית ומרתיעה, סאשה המכשפה מאוירת כאשה יפה ומרשימה. סאשה למעשה "קונה" את דרכה אל לב המשפחה באמצעות מתנות. כל הנוכחים שמחים במתנותיה, אולם סופיה אינה מוכנה לענוד את השרשרת החדשה שקיבלה מסאשה. היא נשארת עם התליון שקיבלה מאביה וחשה שהמכשפה סאשה איננה מי שהיא מתיימרת להיות.

 בזמן הארוחה סדריק המכשף מנסה לבצע את קסמו החדש, אולם הקסם משתבש. סופיה מוותרת על הארוחה המופלאה שסאשה מכשפת,  והולכת בעקבותיו, מוּדעת לתחושת הכישלון שלו, וכך מאופיינת באנושיות ובדאגה כלפי האחר, למרות היותה נסיכה הזוכה לפריבילגיות רבות. לפתע מופיעה שלגיה, ומפיה נשמע השדר המרכזי של היצירה: "סופיה, אנשים אינם תמיד מי שהם אומרים שהם. אם מישהו מעורר בך תחושה לא טובה, עליך לבטוח בתחושה הזאת, ויהי מה". בדברים אלו מקבלת סופיה אישוש לחשדותיה, שמא סאשה המכשפה איננה כה נחמדה וחיובית, ומנגד, היא מבינה שלעתים המבוגרים כושלים בפענוח מהותם הפנימית האמיתית של אנשים. באמצעות תחבולה מצליחה סופיה לחשוף את פניה האמיתיים של סאשה המכשפה, תרתי משמע, והשקט שב לממלכה. היצירה משתמשת במעטה פנטסטי – ארמון, נסיכות ומכשפות, על מנת לאותת לילדים שעליהם לסמוך על האינטואיציה שלהם גם כשזו נדחית על ידי המבוגרים. סופיה התריעה בפני סדריק על תחושתה הרעה, אולם הוא הוּלך שולל אחרי יופייה והכריזמה שהיא שפעה, וביטל את חששותיה. כמו כן מוצג באופן מוחשי הפער בין מראה חיצוני ואף מעשים הנדמים כטובים, לבין מהות פנימית רקובה ורעה.

כריכת הספר איך הצילה הזיקית את נוח

איך הצילה הזיקית את נח

כתבה: יעל מולצ'דסקי.
איורים:
אורית ברגמן.
כנרת, זמורה ביתן. מנוקד.
מגיל: 4

הסיפור עוסק בתיבת נוח מזווית חדשה ומקורית. הפסוק "זיקית זו – לא היה יודע אבא [נוח] מה היא אוכלת. פעם אחת היה יושב ומחתך רימון: נפלה תולעת מתוכו ואכלתה" (מסכת סנהדרין קח ע"ב) הפך על ידי הסופרת לספר, המגולל את קורותיו של נוח בתיבה, העסוק בהאכלת החיות – כל אחת בהתאם לזמן אכילתה וסוג המזון אותו היא אוכלת. אולם בניגוד לכלל החיות שמזונן ידוע לנוח, זוג הזיקיות נותרו רעבות ודחו את כל המאכלים שהוגשו להן. המחשבה הראשונית של ילדיו של נוח, היא שהזיקית לא רק מחליפה צבעים אלא גם טעמים, ולפיכך נוח נחוש לפצח את החידה ולמצוא עבור הזיקיות דבר מה לאכול. הוא לוקח את אחת הזיקיות איתו ומשגיח עליה מבוקר ועד ליל. כאשר נמצא רימון עם תולעים, נפתרת התעלומה, והזיקית שולחת את לשונה אל התולעים. בכל זאת מחליט נוח לשמור גם שתי תולעים, כיוון ש"לכולם מקום תחת השמש".

הסיפור המקראי מתמקד בפרשת המבול ככזאת ששמה קץ לאנושות ה"ישנה" במטרה לבנות אנושות "חדשה" מבחינה ערכית. אולם מה מאפיין את האנושות החדשה? אילו ערכים גרמו לאל להציל דווקא את נוח ואת משפחתו? תשובה לכך עולה מן הסיפור. רגישותו של נוח כלפי החיות השונות, הקרבתו את טובתו האישית ואת טובת משפחתו כדי לשרת את החיות ולדאוג להישרדותן, היא שהפכה אותו לנבחר. אך אין מדובר בגיבור חיל אלא באדם המאופיין בקשב לאחר ובתחושת אחריות כלפי אלו החלשים ממנו, הנזקקים לו עבור הישרדותם. בנוסף אנו עדים בסיפור (המהווה הרחבה לסיפור המקראי) לנחישותו של נוח ולעקשנותו. הוא אינו מרים ידיים עד שהוא מגלה את סוג מזונה של הזיקית. כך הנמען הילד מקבל איתות לכך שגם דברים שאינם נהירים לנו בתחילה, יכולים להתפענח לאחר זמן מסוים, וכל שנדרש הם רצון טוב, סבלנות, איפוק ונכונות לחקור את הלא ידוע.

הסיפור נבחר להשתתף בפרויקט ספריית פיג'מה ויחולק בגני הילדים בקרוב.

כריכת הספר סיפור שמתחיל בשמיכה

סיפור שמתחיל בשמיכה

כתבה ואיירה: פיבי גילמן.
תרגום: סיגל גפן.
הוצאת: ידיעות אחרונות. מנוקד.
מגיל: 4

תרגום חדש ליצירה שראתה אור ב-1992 בקנדה וזכתה בשנת 1993 בפרס ע"ש רות שוורץ לספר ילדים מצטיין. שמו המקורי של הסיפור הוא Something From Nothing וזהו המוטיב המלווה את היצירה: תמיד ניתן ליצור משהו מ"כלום". עם היוולדו של יוסף, סבו תופר לו שמיכה, אולם יוסף גדל והשמיכה "נהייתה ישנה". האם מציעה לזרוק אותה, אולם יוסף מסרב להיפרד מן השמיכה האהובה, ולוקח אותה לסבו על מנת שיתקנה. הסב תופר לו מעיל, ושוב, יוסף גדל והמעיל קטן, והאם מייעצת לו לזרוק את המעיל. יוסף מסרב לזרוק את בגדו האהוב ופונה לסבו לעזרה. וכך, פעם אחר פעם, מצליח הסב האהוב לתפור ליוסף וסט, עניבה, מטפחת ואף כפתור וליצור משהו מ"כלום".

הסיפור הרגיש מעמת בין נקודת המבט הילדית, זו הנקשרת לחפץ אהוב ומאצילה עליו זכרונות ורגשות עמוקים, לבין נקודת המבט הבוגרת, שוות הנפש כלפי אותו "כלום", שברגע שתם ייעודו – ניתן להשליכו. אותה שמיכה וגלגוליה מדגימה את הקשר המיוחד בין יוסף לסבו, שהרי הסב לא רק תפר את השמיכה, אלא גם תופר את הפריטים הנוספים, וכל גלגול מצביע על מעורבותו של הסב בשלב החדש בו נמצא נכדו ההופך מתינוק לילד כותב. הסיפור חותר תחת זמניותם של חפצים בעולם קפיטליסטי החושף את הילדים למוצרים רבים ומגדיר את המונח "ישן" כדבר שלילי שיש לזרוק אותו ולבכר תחתיו את החדש. בנוסף, המימד הארס- פואטי שבסיפור מציע, כי יוסף ההופך לילד כותב, מנציח את אותה שמיכה וכפועל יוצא את סבו, באמצעות סיפורו ומכאן, כי חומרי הגלם לכתיבה (במקרה זה) הם האהבה ששררה בינו לבין סבו, והרצון להנציח אותה ואת גן העדן האבוד של הילדות, שסמלו הבולט היא השמיכה. היעלמותה של השמיכה בהדרגה, מקבילה להיעלמותה של ילדותו של יוסף ההופך מתינוק לילד, אולם הבגרות אינה מנתקת אותו משורשיו כי אם דווקא מעמיקה את אחיזתו בהם. כעת, הוא אינו נזקק לשמיכה, אלא יכול לכתוב עליה, וכך היא נוכחת בחייו הבוגרים. סיפור ערכי וחשוב.

כריכת הספר ידי הזהב של קלואי

ידי הזהב של קלואי.

כתבה: קלי דיפוצ'יו.
איורים: הת'ר רוס
תרגום: רונית רוקאס
הוצאת: ידיעות אחרונות/ טל מאי. מנוקד.
מגיל: 4

שמו של הסיפור ידי הזהב של קלואי עלול להטעות ולנטוע בקוראו תחושה, לפיה מדובר ביצירה המקדמת שבירה של נורמות והתנהגויות מגדריות "נשיות" ביחס לילדה. עם זאת, כבר בפתיחה מובהר כי "קלואי לא כל כך טובה בספורט, היא לא משתגעת על משחקי מחשב. פעם היא השתתפה בחוג בלט ונראתה כמו גמל על סקטים". שלילוֹת אלו אינן באות רק על מנת לאפיין את קלואי ולציין באילו תחומים היא אינה מצטיינת. יש בהן גם כדי להאיר את האפשרויות שתרבות הילד המודרנית מספקת לילד: עיסוק בספורט, במחשבים או בחוגים שונים, סטריאוטיפיים יותר או פחות, דוגמת בלט (לילדות).

האיורים המצוינים מדגישים בכל אחת מן האפשרויות שקלואי שוללת, מניין נובעת השלילה: בשעת משחק כדורגל, בעוד יתר הבנות עסוקות במרדף אחר כדור, בצעקות ובקריאות, קלואי עוצרת להתרשם מיופיו של פרפר הנח על עלה. את משחק המחשב היא דוחה לאור תחושת האימה שהוא מעורר בה (ובכלבהּ ברט), ונוכח היצרים האלימים שהוא מעורר בחברתה למשחק. מוטיב התחרות, המלווה את היצירה לכל אורכה, מיובא גם אל חוג הבלט. קלואי נראית אחרת מיתר הבנות: גבוהה פחות, גמלונית מעט, שוקלת קצת יותר, ואינה מוכנה ללבוש מדים (גם אם אלו בגדי בלט) המוחקים את ייחודה והופכים אותה לחלק מ"פס הייצור הילדי". היא רוקדת עם החותלות, הגרביונים והחצאית, שבהמשך יובן, כי היא זו שתפרה אותם; שכן ידי הזהב של קלואי, הוא בראש ובראשונה, סיפור ארס-פואטי נפלא לגיל הרך. קלואי "טובה מאוד ביצירה", מעצבת בגדים, תופרת, ומיפה את העולם בזכות יצירותיה.

המשבר שמופיע בסיפור נוגע לקניית מתנת יום הולדת לחברתה הטובה, אמה. היא יודעת שאמה תשמח אם תקנה לה בובה, ועל כן מתכוונת לקנות לה את "ויולט – בובת הפרחים", אולם לני, ילדה נוספת המתפקדת ביצירה כאנטי-תזה לקלואי, פוגשת אותה בחנות ומבהירה לה, שהיא זו שתקנה את הבובה ויולט. קלואי, כדרכה, אינה מתעמתת עם לני, ומציינת: "אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות". לני נדהמת מהצהרה זו, שכן היא מייצגת את דור ילדי המותגים, שאינו מודע ליכולתו ליצור משהו בעצמו במקום לקנות, ושאינו מעריך אמנות שכן שוויה אינה נמדד, על פי רוב, בכסף, בעיקר כשמדובר באמנות ילדית, כזו שעולם המבוגרים נוהג בה בביטול.

קלואי חווה משבר יצירתי שכן היא לא מצליחה למצוא מתנה יצירתית שתתחרה בבובה ויולט. היא צובעת את עצמה בנקודות כחולות, וכך יש לה מעין "אליבי" שלא להגיע למסיבת יום ההולדת בדמות מחלת אבעבועות רוח. אולם היא מתחרטת, ואת הלילה היא מקדישה לעיצוב שמלה, לתפירתה, כאשר היא שרויה במתח ומקווה שחברתה אמה תאהב את מתנתה. סיטואציות מקבילות בספרות ילדים לגיל הרך נוטות להזמין "פתרון נִסי", אולם קלואי מוצאת את הפתרון לבעיה בתוך תוכה: הכוח היצירתי שלה, יכולתה לדמיין ולהפוך תכנית למעשה אמנות של ממש – אלו מחלצים אותה מן המשבר. בדומה לשירו הארס-פואטי של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" (תרס"ב), שבו ביאליק משווה את פעולת כתיבת השיר לחציבה מן הסלע, קלואי ממחישה לקוראים, כי תהליך היצירה אינו מתרחש רק בתודעתו של האמן, אלא מלווה בעבודה קשה ובהקרבה. ייאמר לזכות הוריה, שהם מאפשרים לה ליצור את המתנה, ולא כופים עליה את הסדר ההגמוני – היינו, ללכת לישון. הישארותה ערה עד שעה מאוחרת, היא חתרנית וחינוכית גם יחד: חותרת תחת שגרת יומו של הילד, אולם מאפשרת לקלואי לממש את תכניתה האמנותית ולהגיע למסיבה עם מתנה ייחודית.

בדרך אל מסיבת יום ההולדת הראוותנית של חברתה אמה, בה הילדים רוכבים על סוס פוני, לני (הנעולה נעלי עקב וחמושה במשקפי שמש) נופלת, ושמלת הבובה נקרעת ומתלכלכת בבוץ. קלואי, שיכלה לחגוג את ניצחונה, פותרת את הבעיה, ומלבישה את ויולט הבובה בשמלה שעיצבה ותפרה בעצמה. לני מתפעלת מכך שקלואי הכינה את השמלה בעצמה, והאשרור החיצוני נוטע בקלואי גאווה: עיניה נוצצות כמו יהלומים והיא מספרת שסבתה לימדה אותה לתפור. שהרי האמן נזקק להערכת (ולאהבת) קהלו, ואמנות מזמנת תקשורת בין האמן לסביבה, ואינה נותרת בדלת אמות. כמו כן כאמור, קלואי, מהווה אנטי-תזה ללני. היא פותרת קונפליקטים כשהיא מפגינה איפוק (בחנות) וגדלות נפש (בדרך למסיבה). משום שהיא ממוקדת בטובתה של אמה חברתה הטובה, היא לא תניח לבובה ויולט להישאר לבושה בשמלה מלאת בוץ, אלא תתעלה מעל יצר הנקמנות שלה (או השמחה לאיד), ותפעל באופן שיקדם את אושרה של אמה, למרות עוינותה של לני. ניצחונה של קלואי מומחש באיור המסכם את הסיפור, שבו אמה מחבקת את קלואי, בעוד לני הרוטנת-תמיד, רוכבת על הפוני, מופרשת מחברת הילדות. כאן אנו מגיעים אל השדר המרכזי של הסיפור, המבקר את התרבות הקפיטליסטית ואת מוצריה השונים (כולל חוגים לילדים שבהם נאמר להם מה לעשות, או מטמיעים בהם ערכים הגמוניים דורסניים), וממחיש, כי האושר מצוי דווקא ביכולת ליצור ובתקשורת הבלתי אמצעית. הילדה שכל מאווייה נתונים למותגים, מאופיינת בהבעות פנים זועפות ובחוסר שביעות רצון כללי. ואילו קלואי מוצאת את האיזון הנכון שבין היותה לבד, עם מחשבותיה ויצירותיה, וביחד, עם חברה שהיא דואגת לה ומפגינה לאור החברות עמה, אלטרואיזם. זהו אינו סיפור על ילדה "גברית", אלא על ילדה-אמנית, העושה את צעדיה הראשונים בעולם שבו אמנות הפכה מוקצה. האמנות במקרה זה קשורה לעיצוב, ליצירה ולתפירה – נישות המזוהות עם ילדוֹת אולם כמשחקות בהן ולא כיוצרות אותן.

מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ולחברתהּ הקרובה. בהחלט הצעה מעניינת בעידן המאותת לילד כי אושרו תלוי בחפצים המקיפים אותו.

כריכת הספר מולו וצגאי

מולו וצגאי.

כתבו: תמר ורטה-זהבי ורונית רוזנטל.
איורים: סילביה כּבּיבּ.
הוצאת כנרת זמורה-ביתן. מנוקד, 31 עמ'.
מגיל: 5

התאומים מולו וצגאי בני העשר נאלצים לעזוב את כפרם לבדם, לאחר שאמם הבחינה שהכפר השכן עולה באש. אשה זקנה מציידת אותם באבן שתגן עליהם מפני אנשים רעים שירצו לפגוע בהם, בעצם קטנה נגד חיות טרף, בענף שיורה להם את דרכם ובזרע בצורת לב שיסייע להם להתגבר על הגעגועים להוריהם. הילדים יוצאים למסע במטרה לחצות את הגבול ולמצוא מחסה אצל דודם מראווי. הם צולחים את הסכנות לאור חכמתם ותושייתם, ואף אינם נדרשים "לבזבז" את מתנותיה של האשה הקשישה, למעט הזרע שמסייע להם בשעת געגועים להוריהם. בסופו של דבר הם מגיעים למחנה פליטים, ולאחר כמה חודשים מאותר דודם והם עוברים לגור בביתו.

זהו סיפור יוצא דופן לילדים הדן בפליט ובחוויית הפליטוּת ומנגיש חוויה זו באופן אותו ילדים יכולים להבין. פליטוּת הינה סוגיה פוליטית טעונה בישראל, הן לאור מחנות הפליטים בעזה (וראו בעניין זה ספרם המצוין של תמר ורטה ועבדאלסלאם יונס החלום של יוּסֵף) והן לאור התמודדותה של ישראל עם הפליטים הסודנים. ניכר כי מטרתו של הסיפור להשיב לפליט את אנושיותו ולתארו בצורה הומאנית המשחררת אותו מסטריאוטיפים. הילדים מוצגים על קשייהם, אומץ לבם, וכאבם נוכח הריחוק מן הבית ומן ההורים, כמו גם על רקע אהבתם וגעגועיהם למולדתם.

בהיבט הז'אנרי מצליחות המחברות לשלב בין תיאורים ריאליסטיים לבין מאפיינים הלקוחים מתוך המעשייה העממית. בדרך זו הסיפור אינו מקבל גוונים נטורליסטים מרתיעים אלא דווקא הופך לסיפור גבורתם של שני הילדים הפליטים. בסיום הסיפור, הינצלותם והגעתם לדודם מהווים "סוף טוב" אולם זהו "סוף טוב" חלקי שכן השאלות בנוגע להוריהם ולכפרם נותרות פתוחות, והפליטוּת אינה מסתיימת. בריאיון עם תמר ורטה-זהבי היא מציינת: "זוהי מטרת ספרנו – לשנות את דימויו של הפליט מאדם נחות, דוחה, לא רצוי ומאיים, לאדם שאם תאזין לו, תלמד ממנו המון", ואכן, הילדים מוצגים כילדים לכל דבר שילדותם נקטעה באכזריות, אולם תמיכתם ההדדית מהווה אנטיתזה לאלימות ולרוע המאפיינת את עולם המבוגרים בו הם חיים.
קישור לריאיון המלא עם הסופרת:   http://www.dyellin.ac.il/images/stories/pirsumim/sifrut_yeladim/ChildrensBooks137-TamarVerta.pdf

כריכת הספר גינגי

ג'ינג'י: הסבר פניך לתייר.

כתבה: גלילה רון-פדר-עמית.
איורים: שי צ'רקה.
הוצאת מודן. מנוקד, 101 עמ'.
מגיל: 6

בספר ה-63 בסדרה האהובה והוותיקה, חוזרים אודי שחר המכונה ג'ינג'י, וחבורתו, לפענח תעלומה בלשית חדשה הקשורה בהונאת תיירים. כבכל ספרי הסדרה, מתוארות שתי עלילות: העלילה הבלשית המציגה את האופן שבו מפענחת החבורה את המקרה, והעלילה הבין-אישית המגוללת את היחסים בין הילדים בחבורה, ואת התלבטויותיו של ג'ינג'י הן באשר לפעולות שעליו לנקוט כמנהיג והן באשר לאופן שבו יש לתכנן את המבצע. בעוד שהעלילה הבלשית אופיינית לספרי הרפתקאות ומתח רבים לילדים, הרי שהעלילה הבין-אישית ייחודית לסדרה הנדונה. ג'ינג'י כמנהיג דמוקרטי, בוחן את גבולותיו ופעולותיו בחינה מתמדת. מה מותר לו לעשות כמפקד דמוקרטי, כיצד לשתף באופן הראוי ביותר את השותפים לחבורה, כיצד להַבנות את דמותו מול חבריו ומהו האופן הנכון ביותר לנהל את החבורה כך שהחברים יישארו מלוכדים. נדבך זה הופך את הסדרה והסיפור הנדון ליצירה פוליטית-חברתית המנהירה לנמען הילד את כלליו של המשחק הדמוקרטי על מורכבותו: "בחבורה שלנו, אפילו אני מקבל את הדעה של הרוב, כי אנחנו חבורה דמוקרטית. אם אני מחליט על פעולה מסוימת וכל השאר מתנגדים, אני לא אכריח אותם לעשות מה שאני קובע, רק משום שאני המפקד" (עמ' 45). ואכן, בדומה לראש ממשלה, נאלץ ג'ינג'י לחוות את הקושי הטמון בחלוקת "תיקים", ובמקרה זה התפקיד שיקבל כל חבר בקבוצה, וכמו כן, "להילחם" באופוזיציה, המגולמת על ידי דנה פישמן.

מבין דמויות הילדים החברים בקבוצה, שאינם ג'ינג'י (אודי שחר), רק דנה פישמן מופיעה בשמה המלא. יתר הילדים הם מושיק, דן, שגית ויפעת. דנה פישמן איננה דמות סטריאוטיפית של "ילדה רעה", שכן היא מחשיבה את עצמה כדמות טובה וחיובית ורואה דווקא את בני החבורה כ"רעים". היא מנסה להשתלב בחבורה אולם נדחית על ידי הילדים שכן ברור, שהקבוצה לא תוכל להכיל שני מנהיגים. היא מנכסת לעצמה את הצלחתה של הקבוצה (בדומה למתרחש בספרה הפוליטית בה מנהיג מפלגה יריבה נוהג לראות בעצמו את האחראי להישג מסוים) ולמעשה דמותה מלמדת את נמעני היצירה להכיר בקיומה של אופוזיציה לוחמת בעלת ערכים שונים ואף מתנגדים לאלו שלהם. ועם זאת, האמירה הפוליטית העולה מתוך עיצוב דמותה המעניינת של דנה פישמן נוגעת ליחסי "אנחנו" ו"הם". גם כאשר "אנחנו" מתנגדים ל"הם" ואף מתרחקים מן ה"הם", ה"הם" עודם כאן בשביל להישאר, נחושים ומלאי תחבולות.

כריכת הספר אחרי אייריס

אחרי אייריס.

כתבה: נטשה פארנט.
תרגום: יעל אכמון.
הוצאת כנרת, זמורה ביתן. 223 עמ'.
מגיל: 13

רומן מפעים ורגיש, הנכתב כיומנה של בּלוּבֶּל, נערה בת ארבע עשרה, שאחותה התאומה אייריס נדרסה שלוש שנים טרם ההווה הסיפורי. במהלך שלוש שנים אלו בלובל מנסה לאיין את עצמה, מתוך הזדהות נפשית עמוקה עם אחותה המתה. היא מעלימה את עצמה מעיני הסביבה, מנתקת את כל קשריה החברתיים, ומסתייעת במצלמת וידאו המאפשרת לה להפוך לזוג עיניים הצופות בסביבה, אותה סביבה שמנסה להמשיך אחרי המוות, לעתים מצליחה ולעתים כושלת. אמנם לפנינו יומן המתאר את חוויותיה האישיות של בלובל ואת הקושי הגלום באבדן אחותה, אולם ניתן בהחלט לקרוא אותו כרומן משפחה. הפיכתה של בלובל לצלמת המשפחתית מאפשרת לקורא לבחון כיצד כל אחד מבני המשפחה מתמודדים עם האבל. הוריה של בלובל בוחרים לברוח מהמשפחה. היא ואחיה נותרים עם זורן, סטודנט לתואר שני, המשמש להם מטפלת ואוזן קשבת, בעוד ההורים בוחרים לעבוד במקומות מרוחקים. ניתן לבקר את בחירתם, אולם באישון לילה, שומעת בלובל את אמה מסבירה, שרק בעבודה היא מצליחה לשכוח את המוות של בתה.

אחותה הגדולה של בלובל, פלורה, היא נערה אקסצנטרית המנסה למשוך את תשומת לבם של ההורים באמצעות שבירת כללים וזעזוע הסובבים. שני אחיה הקטנים אינם יודעים להמליל את כאבם, אולם זה מורגש ומהדהד: כאב אבדן האחות לצד כאב אבדן הוריהם שהתנתקו מהם ואף הפחד שמא הם אינם זוכרים עוד את אחותם שמתה כאשר היו קטנים. בתקופה המתוארת ברומן מנסה בלובל לחזור ולהנכיח את עצמה במשפחתה ובקרב חבריה. היא אף מתאהבת בנכדם של השכנים וזוכה לטעום את טעמה של אהבה ראשונה, ואכזבה ראשונה. ולמרות החלל המצוי בלבן של הדמויות, וההבנה שלא באמת ניתן להחלים לאחר מותו של אדם אהוב גם כאשר הזמן עובר, הסיפור רוויי אהבה והתבוננות בסביבה, ובעיקר, מציג את הגיבורה כמי שמצליחה להפוך יגון למעשה אמנות מרהיב. ספרות במיטבה.