אבוֹת ואבהוּת בספרות הילדים

ד"ר עינת ברעם אשל

בעשורים האחרונים מקדישה ספרות הילדים תשומת לב מרובה ליחסי אבות וילדים. מדובר במגמה חדשה יחסית, הצוברת תאוצה בהתמדה מאז שנות השבעים. בספרות הילדים שקדמה לכך לא רבים ייצוגי האבות ולא כל שכן יצירות שעניינן המרכזי הוא מערכת היחסים שבין ילד או ילדה לאביהם. לכאורה מעורר היעדר זה השתוממות, שהרי במחצית הראשונה של המאה העשרים לא הוטל ספק במעמדם הדומיננטי ובסמכותם של גברים במשפחתם. אך למעשה נראה כי דווקא בשל כך לא נדרש כל דיון במאפייני ההורות של הגבר, ש"חבילת" התכונות שאפיינה אותו נתפסה כהכרח שאין להרהר אחריו. רק עם התפתחות המחשבה הפמיניסטית וחקר המִגדר, ולנוכח התמורות במבנה המשפחה המודרנית, החלה ספרות הילדים לבחון גם את התפקוד האבהי, ללוות את תהליכי השינוי שחלו בו ולבוא חשבון עם כמה מן התכונות המסורתיות שדבקו בו.

בסקירה שלהלן יימנו ספרים אחדים, עבריים ומתורגמים, מתוך מבחר עשיר בנושא לגיל הרך ולגילאי ראשית קריאה.

רמונה ואביה

כתבה: בברלי קלירי, אייר: אלן טיגרין, עטיפה: מישל קישקה, תרגמה: שולמית לפיד, בית הוצאה כתר, 1980 [1975]

אין זה מקרה שאחד מן הספרים המוקדמים שהופיעו על מדף ספרי הילדים בעברית, שעניינם אב בשעת משבר, הוא ספר שתורגם מאנגלית. בספרות הילדים הישראלית התעכב מעט הטיפול בחולשות הוריות, וכך גם הטיפול בפן החומרי-כלכלי של החיים, שנתפס שולי במסורת החינוך ההומניסטי. שני הנושאים הללו נכרכו זה בזה כבר בשנות השבעים של המאה העשרים בספרה של בברלי קלירי, סופרת הילדים האמריקאית עטורת הפרסים. הספר, מספרי סדרת 'רמונה' של קלירי, עוסק בפיטורי אביה של הגיבורה ובהשפעת הפיטורים על המשפחה כולה.

כריכת הספר רמונה ואביה

כמו שאר גיבוריה הספרותיים של קלירי גם רמונה היא בת למשפחה מן המעמד הבינוני-נמוך, והיא ערה לחובות של הוריה, לקשיי הפרנסה שהם חווים ולכך שלא תוכל לעולם לקבל את כל מתנות חג המולד שעליהן היא חולמת. הספר הריאליסטי מאפשר לקוראיו הצעירים להעמיק את היכרותם עם פן זה של החיים, השמוּר בדרך כלל לשיח המבוגרים. אך לענייננו חשובה במיוחד העובדה שפיטורי האב מזמנים אל עלילת הסיפור חומרים רגשיים שלא היו לחם חוּקה של ספרות הילדים עד לשנות השבעים. פיטורי "ראש המשפחה" (זו הקרויה פעמים רבות "בית אב") כורכים בדמותו הסמכותית והיציבה תכונות חדשות – כישלון, הפסד, חולשה, טעות, חשש וחוסר-ודאות – שיש להן אפקט חשוב של הזרה על תפיסות הקוראים.  

במהלך העלילה מתגייסת רמונה הצעירה לייצובה הפיננסי של המשפחה והוגה שלל רעיונות לסיוע לאביה. בין השאר היא נחלצת ל"הצלת חייו", לאחר שהיא מתוודעת לסכנות הטמונות באהבתו לעישון. אופייה השובבי וחשיבתה המקורית והנאיבית של רמונה מתחבבים בקלות על הקוראים, שחלקם למדו להכירה בספרים הנוספים שבסדרה. אך גם מי שאינו בקי בהם יכול לשאוב תובנות מאלפות מניסיונה של רמונה לתמוך במאמץ הפיננסי של המשפחה, לשקם את דימויו העצמי הפגוע של האב ולגונן עליו. ניסיונות אלה של רמונה מלמדים מה רבה עשויה להיות תרומתם של ילדים צעירים לחוסנו של התא המשפחתי, על אף שהם נתפסים לעתים כחוליה החלשה בו. נושא זה מוצג בסיפור במורכבות יחסית, משום שהאב מגלה התנגדות למה שהוא תופס כהיפוך של יחסי הכוח המסורתיים בין הורים לילדיהם (ואולי, במיוחד, בין אבות לבנות). לפיכך חשה רמונה כי "לא משנה עד כמה השתדלה להציל את חיי אביה, הוא לא היה מוכן לתת לה להציל אותו" (עמ' 62). ברוח זו היא מבינה גם כי לא פחות מתרומתה ל"הצלת" אביה אף "היא זקוקה לאבא כדי שיגן עליה" (עמ' 65).

הספר חושף בעדינות את נקודות התורפה של התא המשפחתי, מלמד על שבריריותו לנוכח תלאות הקיום וסודק את הדימוי מלא העוצמה של ראש המשפחה. עם זאת הוא מותיר את ההיררכיה המשפחתית על כנה ואינו מפרק אותה בביקורתיות רדיקלית. מתוך כך עשוי לשמש הספר נקודת מוצא מוצלחת לכל דיון בפטריארכיה ובמחיר שהיא גובה מנשים, מגברים ומילדים וילדות גם יחד.   

אבא עושה בושות

כתב: מאיר שלֵו, אייר: יוסי אבולעפיה, כתר ספרים, 1988

ספרו של מאיר שלו ראה אור לפני שלושה עשורים בקירוב והציג תפיסת ילדוּת מהפכנית. גיבורו, הילד אפרים, הוצג כילד "הורי" – ילד המגלה אחריות כלפי כל תג ותג בשגרת יומו בצד היותו שיפוטי וביקורתי כלפי אביו ה"נונסנסי". מתוך כך נבנתה זהותו של האב באמצעות פירוק ההיררכיה המסורתית בין אבות לבנים ובאמצעות חילופי תפקידים בין-דוריים. האב ניכר ברישול, חולשה, תלוּת ובלבול המביכים את בנו שוב ושוב, ואילו אפרים ניכר, כבר בגיל הגן, בתִפקוד, בידע ובסמכות שיוחסו במסורת התרבות הפטריארכלית לאבות. במהלך עלילתי מבריק קונה אביו של אפרים את הערכת בנו לאחר שהוא מפגין כישורי אפיה פנומנליים וזוכה בתחרות אפיית העוגות הכיתתית.

כריכת הספר אבא עושה בושות

מאיר שלֵו מעשיר את המהלך העלילתי המקובל בספרות הילדים – מן הבעיה אל הפתרון וההקלה – בשכבות משמעות נוספות. כך, למשל, באים ההישג של האב והכבוד שהוא זוכה לו במחיר חילוף תפקידים מגדרי וכניסתו לתחום התמחות "נשי": "כל האבות ישבו על כסאות / ואבא שלו עם כובע מטֻפָּש / עמד על הבמה / עם כל האמהות". כבר בתחילת הסיפור מוצגת אמו של אפרים כאשת קריירה מסורה, והקורא הצעיר מתבקש אפוא לבחון ולהשוות בין תגובותיו כלפי האם המתפקדת במרחב החוץ-ביתי לאב המתפקד במרחב הביתי. מורכבות נוספת מקופלת בווידויו של האב, כי למד לאפות מאביו שלו (סבו של אפרים) ש"חוץ מִלֶּאֱפוֹת / הוא לא עשה דבר / רק עשה לי בושות". כך רומז שלֵו לסוגיית המבוכה הבין-דורית הקבועה, פן ביחסי ילדים והוריהם שספרות הילדים לא נטתה לעסוק בו עד לשנות השמונים.

 

דרכו של הספר אל לב קוראיו נסללה בזכות הטקסט הקולח, המחורז בקפידה ושופע ההומור. אך מעמדו כקלאסיקה בספרות הילדים העברית לגיל הרך מובטח בזכות התייחסותו לשינויים במערכת האפיונים הפנים-משפחתית, בהגדרות הגבריוּת והאבהוּת וביחסי ההיררכיה בין הורים לילדיהם. כיום כבר ניתן לקבוע בזהירות כי מאיר שלו לא הסתפק בייצוג (חלוצי למדי) של התהליכים הללו, אלא תרם להם ועודד אותם ביחס מחויך ובעמדה אמפתית.

אבא אחר

כתבה: נירה הראל, ציר ועיצב: דני קרמן, בית הוצאה כתר, 1992

ספרה של נירה הראל עוסק בנושא ישראלי מאד, ואף על פי כן מוזנח בספרות הילדים העברית – חזרה בתשובה, ובמקרה זה חזרתו של אבא בתשובה. מכאן שהספר אינו דן בהתרופפות הסמכות האבהית או באובדנה, כמו ספרי הילדים האחרים הנסקרים כאן. להיפך, התהליך שעובר אבי הגיבורה, נעמה, משקף את עוצמתו הפנימית הרבה ואת נכונותו לשאת מחיר יקר בעבור מימוש האמונה. לחילופין עוסק הספר בקונפליקט שנכרכות בו שאלות משמעותיות על אודות מחויבות הורים כלפי ילדיהם ומחויבות ילדים כלפי הוריהם: האם הן כרוכות זו בזו אהדדי, באילו תנאים תקפה מחויבות זו ומה בינה לבין אהבה ותחושת קִרבה ושייכות?

הסיפור כתוב כמונולוג של נעמה, המשרטטת מנקודת מבטה את תהליך חזרתו בתשובה של אביה, גירושי הוריה כתוצאה מכך, והסתגלותה למצב החדש. הראל מייצגת את תודעתה של נעמה במהימנות רבה, גם כאשר היא לוקה בפרשנות-מוטעית של המציאות, ואולי דווקא בשל כך. היא מתווכת לקוראיה את הדברים שאומר לה אביה ואת טיעוני הבעד והנגד של אמה, סבה וסבתה, מתארת את מבוכתה מפני השכנים והחברים ומודה בתחושות הזרוּת האופפות אותה במחיצת האב ("כאילו אבא שלי, האמיתי, נסע לחוץ-לארץ, ובמקומו יש לי אבא אחר", עמ' 10). ככלל זוהי בחירה נראטולוגית מוצלחת מאד; נעמה מתקשה לייחס לשינוי שחל באביה ערכים מוחלטים ובכך מלמדת את קוראיה משהו בדבר המורכבות, הבלבול וסערת הרגשות של כל בני המשפחה, המושפעים ממנו.  

כריכת הספר אבא אחר

מעניינת במיוחד בחירתה של הראל לצקת את הסיפור בשתי מערכות זמן נפרדות. בהווה הסיפורי ממתינה נעמה לאביה על מרפסת הבית, כבכל יום חמישי בשעה ארבע, מועד המפגש השבועי שלהם. כותרתם של אחד-עשר פרקי הסיפור מתייחסת לזמן הנוקף בעת שאביה מתעכב: "ארבע אחרי הצהרים", "ארבע וחמישה", "ארבע ועשרה" וכן הלאה עד הפרק האחרון – "ארבע וחמישים". גם האיורים העדינים המלווים את הפרקים דומים זה לזה, וחושפים ילדה המתבוננת מבעד לחלון על הרחוב, שחלות בו תמורות קלות.

אגב המתנה לאביה נזכרת נעמה בסיפור חזרתו בתשובה של האב, ומשחזרת אותו שלא כסדרו הכרונולוגי. כך, טיפין טיפין, נחשפים הפרטים: השפעתה של בת הדודה אליעזרה על חזרתו בתשובה, הִתרחקות ההורים עד גירושיהם, המעבר לבני ברק ונישואיו השנִיים של האב. למעשה המפגש בין שתי מערכות הזמן הוא מפגש בין "סיפור גדול" (סיפור החזרה בתשובה והשלכותיו) ל"סיפור קטן" (סיפור ההמתנה לאב המתעכב). אך בעוד שהסיפור הגדול הוא סיפור של שינוי והתרחקות, הסיפור הקטן הוא סיפור על התמדה וקרבה. לכן השילוב ביניהם חשוב ומשמעותי ומלמד על צורך עמוק, אולי קדמוני, באהבת אב, בנוכחותו ובתמיכתו על אף הקשיים והשינויים. סיום הסיפור מלמד על כך בבהירות: "יותר טוב שלא יבוא בכלל! אף פעם! לא לו אני מחכה! לא לו!"  – חושבת נעמה בכעס לנוכח העיכוב הרב של אבא, אך לפתע פתאום משתנה עמדתה – "המכונית הלבנה! המכונית הלבנה! זו המכונית שלו! הוא מנופף לי ביד! הוא צופֵר! הוא קורא לי! הוא בא! א-בא! אני באה! א-בא!" (עמ' 84).   

 

 

אל תדאגי רותי

כתב: דוד גרוסמן, איירה: הלה חבקין, הוצאת עם עובד, 1999

כריכת הספר אל תדאגי רותי

ספרו של דויד גרוסמן 'אל תדאגי רותי' נמנה עם סדרת הספרים הקצרה "סיפורי רותי" משלהי שנות התשעים. הספר שוטח בפני קוראיו מערכת יחסים מיוחדת בין אב לבתו, המעידה על מעורבותו העמוקה של האב בעולמה הפנימי של רותי ועל הדמיון ביניהם, כזה המיוחס ל"נפשות תאומות".

לאחר שתיק האוכל של רותי נשכח בבית, ממהר אבא להשיבו לגן לפני ארוחת העשר. בינתיים ממתינה לו רותי מודאגת, כשחבריה לגן הוגים תרחישי אימה על מה שעלול לטרפד את המשימה: שודדים? כלב גדול? אריה, מכשפה ואולי ענק? רותי מסרבת להכיר בכך שאביה עלול להיכשל במשימה ומשרטטת פתרון דמיוני לכל אחת מן הסכנות הנמנות. כך, היא משוכנעת, יסיט אבא את תשומת הלב של האריה באמצעות פירורי הטבעול שתמיד מפוזרים בכיסיו, את המכשפה הוא "יכשיף" ולענק הוא יאמר בפשטות "פְנַאק". כאשר אבא מגיע לגן, ממש לפני פתיחת הארוחה, מתברר שכל התסריטים שבדו הילדים אכן התממשו; למרבה ההקלה מתאר האב כיצד גבר על כל המכשולים, וכך מסתבר כי כל הפתרונות והתכסיסים שהגתה רותי התממשו אחד לאחד אף הם.

הספר מציג אב "חדש", בן לוויה נאמן לבתו בעולם המציאות ובעולם הדמיון גם יחד. פניו האדומות של האב, התנשפותו ופירורי הטבעול שבכיסיו מעידים על גבריות רכה ו"צמחונית". אב זה אמון על פרקטיקות התנהגות המזוהות באופן מסורתי עם תחומי אחריותן של אימהות, ובמובן זה הוא משקף נאמנה את מרבית האבות ביצירותיו של גרוסמן לילדים, המסורים לטיפול השוטף בילדם או בילדתם ולשיחה עמם. גם השיטות שבאמצעותן חמק לכאורה מן הסכנות שבדרך, מעידות כי לא ניחן בכוח פיסי "גברי" טיפוסי, אלא במעוף ובמקוריות. על אף זאת אביה של רותי אינו טועה, כושל או משתמט מאחריותו כלפיה. גרוסמן מקפיד אפוא שלא לכרסם בסמכותו הבין-דורית של האב ועל אף שהוא מייחס לו יצירתיות המהולה בחולשה ובלבול הוא פועל לשימור מעמדו ההיררכי כחונך (כמעט) כל-יכול.

מה שאבא לא יכול לעשות

כתב: דגלאס ווּד, אייר: דאג קשמן, תרגמה: רחל עזוז, הוצאת כנרת, 2002 [2000]

בספרו של דגלאס ווּד מספר הגיבור הצעיר, בגילוי לב לכאורה, על חולשותיו של אביו: האב אינו יכול לחצות את הכביש בלי לתת יד לבנו, אינו מסוגל לנצח בדמקה, להקים אוהל בכוחות עצמו ולישון לבדו בחושך. אגב סקירת חסרונותיו מעצים המספר את כוחו שלו, כמי שמסייע לאביו מתוך הכרה אבירית בשיגיונותיו ובחולשותיו. באיור נראים הבן והאב כשני דינוזאורים מואנשים, הלבושים כבני אדם, חיים בבית מרוהט וקוראים ספרים.

מדובר, כמובן, ביצירה רב-שכבתית המאפשרת כמה פרשנויות. בקריאה שטחית נדמה כי המספר הצעיר מתייחס באמון רב לחולשות האב כפי שהוא מציגן לו. מכיוון שכך הוא מסייע לאביו בחציית הכביש, בהקמת האוהל ובבישול, ומהווה מודל לחיקוי לקוראי הספר הצעירים, המצוּפּים לנהוג כמותו ולסייע להוריהם. פרשנות מעמיקה אך במעט רואה בבן מספר בלתי מהימן, שאינו מבין את המצב לאשורו. קריאה כזו מעלה כי מי שזקוק לעזרה, לחניכה ולהכוונה הוא הילד עצמו. האב מנסה לגונן עליו, לחנכו ולבלות עמו, אך מטשטש זאת מסיבות שונות (רצון הבן/הקוראים בעצמאות? נטייתו/ם להרפתקנות מסוכנת? חיבתו/ם לתפנוקים?), "מקריב" את דימויו הסמכותי וכך מבטיח את שיתוף הפעולה של הבן. מידע זה נמסר באמצעות האיורים, שיש להם תפקיד חשוב בהשלמת המידע ובדיוקו. כך למשל מציין הילד כי לאביו יש בעיה אמתית בשמירה על כספו על רקע איור שבו נראה האב משלם עבור רובוט חדש שקנה לבנו. באיור אחר מושך הילד את השמיכה מעל אביו הישן, ראשו מכוסה בכרית, ומספר כי האב אינו מסוגל לאחֵר לישון בבקרים. נראה כי הדיון בגבריוּת מן ההיבט ההורי מצדיק את הבחירה ההומוריסטית לאייר את הגיבורים דווקא כדינוזאורים: בעלי חיים מרשימים ומלאי עוצמה מחד גיסא, ומאידך גיסא – גזע פרה-היסטורי נכחד.

אלא שהסיפור מאפשר פרשנות נוספת, לפיה הסיפר הבלתי מהימן אינו מתבצע בתום לב. פרשנות זו מייחסת לבן התבוננות מניפולטיבית באביו ושימוש מחושב ואינטרסנטי בהצגתו חסרת האונים. נראה כי הבן מתפקד בכוונה תחילה כמספר נאיבי, ביודעו היטב כי רק העמדת פנים תסייע לו להרטיב את חדר האמבטיה במים, לנצח בדמקה ולאכול מנת גלידה כפולה (באמתלה המתחסדת כי המים תמיד גולשים אצל אבא, אבא הוא מי שאינו מסוגל לנצח במשחקים ומי שלא אוהב עוגה עם גלידה). קריאה כזו של הסיפור מלמדת על משחק תפקידים שבו נהנים כל השחקנים מן התפקיד שנגזר עליהם לבצע. שכן כך הם מבלים זה בחברה זה וחווים שפע חוויות חבריות, מהנות ומקרבות. זו ככל הנראה הסיבה לכך שפרשנות זו היא הכובשת והמשכנעת מכולן: לא הבן ולא האב (ובוודאי שלא יחסיהם) יוצאים ממנה נפסדים, כי אם ההפך הוא הנכון. הם קשורים זה לזה, בוטחים זה בזה ומאמינים באהבתם.   

כריכת הספר מה שאבא יכול לעשות

מי שתה לי?

שׂהַם סמיט ורוּתוּ מודן, ספרית פועלים, 2004

ספרן של סמיט ומודן מציע לקוראי הגיל הרך היכרות ראשונית עם ז'אנר הקומיקס. בחירה זו משמעותית, מכיוון שהיא מצמצמת את תפקידו של המספר הסמכותי לטובת מפגש בלתי-מתוּוך של הקוראים עם הנפשות הפועלות ביצירה. ביצירה זו מדובר במפגש כפול: בסיפור המסגרת משוחחים אב ובנו על הסיבות שבעטיין אזל המיץ במקרר הביתי. תשובותיו של האב בוראות סיפור פנימי על גמל קטן אחד, שנכנס לבית המשפחה, שתה את כל המיץ שהיה במקרר, עשה אמבטיה ו… ביקש לראות את אבא שלו – הגמל הגדול, שבא להחזירו לביתו במהרה. הדיאלוג בין האב לבן בסיפור המסגרת אינו דרמטי, אך הוא עתיר משמעויות עומק מרומזות, החושפות את יחסי הילד עם אביו. כך, לדוגמה, שואל הבן כשנודע לו שהאב לא התיר לגמל הקטן לראות חדשות בטלוויזיה: "והוא לא כעס? / הוא השתולל מרוב כעס! // ואמא לא הרגיעה אותו? / אמא כבר ישנה. // אז למה לא הערת אותה? / רציתי להרגיע אותו בכוחות עצמי".

חשיבות מיוחדת יש ביצירה זו לאיור, הידוע בתרומתו המכרעת לספרי הסוגה. ראשית, יש לציין את הימנעותן של המחברות מציון תפקידיהן הקונקרטיים (מי כתבה את הטקסט ומי איירה אותו) והקפדתן להגיש את היצירה כמכלול אסתטי שהוא פרי שותפות שווה. שנית, יש להתייחס אל האופן שבו מלמד האיור על ההבחנה שבין הרמה הסיפורית החיצונית (סיפור המסגרת המתאר את שיחת האב והבן), המאוירת בשחור לבן וממוקמת בצד ריבועי הקומיקס ומחוץ להם, לבין הרמה הסיפורית הפנימית (סיפורו של האב על הגמל הקטן), המאוירת בתוך ריבועי הקומיקס הצבעוניים. הערה שלישית נוגעת לאפיון האב באיורים – שמן, רופס, נעול בקבקבי בית ושונה עד מאד מסטריאוטיפ האב: הגבר החסון והנוקשה.

כריכת הספר מי שתה לי?

מאפייניו של האב באיור משלימים את דמותו, כפי שהיא משתקפת מן השיחה שהוא מנהל עם בנו; שהרי מדובר בדיאלוג יצירתי, רך ורגיש. גם הבחירה הפואטית בצורת הדיאלוג מלמדת על מעמדם השווה של האב ובנו ועל תרומתם המשותפת ליצירת סיפורו של הגמל הקטן – האחד תורם לשיחה שאלות סקרניות ואמון, והאחר מגיב באריכות, בסבלנות ובאהבה. בדרך זו, שאין בה פן ביקורתי גלוי, חותרת היצירה תחת מערכות כוח מסורתיות – אלה שבין סופרים למאיירים, אלה שבין מְספְּרים לקוראיהם, ואלה שבין אבות לבניהם.