הצעצוע כגיבור ספרותי

מאירה פירון

כריכת הספר צעצועים יוצאים לטיילכריכת הספר ארנב הקטיפה

 

 

 

 

 

 

 

זכיתי להוציא לאור שני ספרי ילדים חשובים שהגיבורים שלהם הם צעצועים, האחד עכשווי (צעצועים יוצאים לטייל) והשני קלאסי, נכתב לפני 100 שנה (ארנב הקטיפה). למרות השנים הרבות המפרידות בין הספרים, אי אפשר להתעלם מקווי הדמיון בין השניים ואי אפשר שלא להתפעל מהביטויים הרבים שבאמצעותם מקבלים הצעצועים חיים אמיתיים. 

ילדים חווים רגשות עזים ועמוקים בזמן משחק. הבובה, הדובי, הארנב – נעשים חלק מהחיים, הם אמיתיים, והם חשים כאב, עצב, שמחה, קנאה וכעס.

לא פלא, אם כך, שסופרים מבינים את האוצר האדיר הגלום בצעצועים הנמצאים במרכז הסיפור כגיבורים כשהם לעצמם. היפוך התפקידים שבו הגיבור הוא צעצוע, והילד או הילדה נדחקים אל השוליים, נותן לסופר אינספור אפשרויות להגיע אל עולמו הפנימי של הילד בתעוזה, כי הרי הדברים לא קורים לילדים, אל חשש, הם קורים לצעצועים, וזה מאיים הרבה פחות. הצעצועים עוברים האנשה והקורא רואה אותם כפי שהוא רואה אותם בזמן משחק – הם אינם סתם חפצים דוממים, חסרי רוח חיים; הם יצורים בשר ודם, הם "אמיתיים". אבל לפעמים גם לאור כל זה, האמיתוּת שלהם עומדת בספק. לפעמים עולה בספרות שאלה מתגרה ומאתגרת שמרימה את החוויה הזאת שלב אחד למעלה – האם הצעצועים אכן אמיתיים? קריאת התיגר הזאת על השעיית אי האמון האוטומטית שלנו, היא בעצם שאלה קיומית פילוסופית, מה זה אמיתי, והיא שאלת השאלות בספרים צעצועים יוצאים לטייל וארנב הקטיפה, שבהם דווקא בני האדם אנונימיים והם מכונים "ילד" ו"ילדה קטנה", והצעצועים הם הגיבורים המתמודדים עם מצוקות קיומיות וחרדות קשות.

 

צעצועים יוצאים לטייל / אמילי ג'נקינס, מאנגלית: רונית רוקאס, הוצאת טל-מאי

שלושה צעצועים, חברים טובים, גושון (תאו), טריגוני (דגה) ופלסטיק (כדור) מצטופפים בתרמיל הגב של הילדה הקטנה. הם אינם יודעים לאן היא לוקחת אותם, ולכן הם דואגים – האם החליטה לזרוק אותם לפח? גושון כמעט מקיא מדאגה. פלסטיק מזמזם כדי להירגע וטריגוני הידענית כבר מפליגה במחוזות הדמיון שלה למקומות מאיימים מאוד:  לוקחים אותם לווטרינר או לגן החיות המפחיד או לפח האשפה, כי הילדה כבר לא אוהבת אותם. אבל למרבה השמחה הפחדים של הצעצועים מתפוגגים כשהם מגיעים לבית הספר של הילדה הקטנה, ושם היא מציגה אותם בגאווה בתור החברים הכי טובים בעולם. חרדת הנטישה הזאת מזכירה אגדות קלסיות שונות ובין השאר, כמובן, את הנזל וגרטל. ברונו בטלהיים בספרו, קסמן של אגדות, מסביר: "האגדה מבטאת במילים ובמעשים את הדברים העולים על דעתם של ילדים. במונחים של החרדה השלטת בלב הילד, מאמינים הנזל וגרטל כי הוריהם זוממים לנטוש אותם" (עמ' 129). כמו שהאגדה לוקחת את הקורא למחוזות הדמיון כדי לעסוק בחרדת הנטישה שלו בשטח מוגן יחסית, כך עושה הסיפור הזה באמצעות הצעצועים העומדים במרכזו.

זהו סיפור על חייהם הסודיים של הצעצועים המתמודדים עם דאגות שילדים יזדהו איתן: החל בחרדת הנטישה שהם חווים בתרמיל של הילדה, וכלה בדאגות אישיות וספציפיות יותר. גושון מתלכלך מחמאת בוטנים ומפחד מכניסה למכונת הכביסה (בדיוק כפי שילדים מפחדים לפעמים מאמבטיה), פלסטיק (הכדור) חווה משבר זהות לאחר שהוא קורא בספר על דגי טריגון ועל תאואים ולא מוצא אזכור של חיות מסוג פלסטיק. לכן הוא מחפש את ההגדרה שלו במילון ומגלה שהוא "מלאכותי". עכשיו עליו לברר מה פירוש המילה מלאכותי. ולמרבה הכאב הוא מוצא: "מזויף, לא טבעי." הכאב הצורב שהוא חש לנוכח הגילוי שאינו אמיתי עצום. רק טוקטוק המגבת החכמה מסבירה לו שהוא בעצם כדור והוא מה שהוא ולא דבר אחר: "'אני קיימת כבר זמן רב,' אמרה טוקטוק. 'מעולם לא ראיתי כדור עם פרווה, עם רגליים או עם אף. אתה כדור, פלסטיק,' אמרה המגבת ועטפה את קצות הבד שלה סביב חברה. 'אל תרשה לאף אחד לומר שאתה משהו אחר'" (עמ' 40). בכך טוקטוק מנחמת אותו, מחזקת את קיומו האמיתי ככדור ופותרת את בעיית הזהות שלו. גם טריגוני חווה קושי: היא חוששת שהילדה לא אוהבת אותה, אחרת למה היא לוקחת לים את פלסטיק ולא אותה? הרי היא דגה והים הוא מקומה הטבעי, והיא גם טוענת שהיא יודעת לצוף במים טוב לא פחות מפלסטיק. בניסיונה להוכיח את טענתה היא נכנסת לאמבטיה, ומאחר שהיא צעצוע בד, היא כמובן שוקעת וחשה השפלה קשה.

בתוך סבך הרגשות האלה צצים גם קונפליקטים נוספים כמו תחרות על אהבתה של הילדה הקטנה, תחרות שמזכירה יריבות בין אחים. האהבה של הילדה חשובה כמו אוויר לנשימה: "טריגוני כבר לא חששה מווטרינרים וגני חיות ומזבלות; היא הצטנפה לכדור ליד בטן התאו של גושון. 'הילדה הקטנה אוהבת אותנו,' היא אמרה לו. 'בעצם ידעתי את זה כל הזמן. רק לא רציתי להגיד'" (עמ' 20). ולמרות כוחה ההכרחי של אהבת הילדה, כוחה המְחַיה, היא עצמה תמיד נמצאת ברקע, והמוקד הוא הצעצועים והתנהלותם בעולם.

הבעיות שהצעצועים נקלעים לתוכן משקפות את הבעיות של ילדים בחיים האמיתיים: מי אני? במה אני טוב? איך אני יכול לפתור בעיה זו או אחרת? האם אני מוכרח לעשות דבר זה או אחר? עד כמה יש לי שליטה במה שקורה? ודרך הסיטואציות האלה מתוודע הילד הקורא לעומק הרגשות שלו ומגיע אל הסוף הטוב, המרגיע והמחזק. כל צעצוע מברר את זהותו, מחזק את אמונו באהבה של הילדה אליו, מגלה את גבולות כוחו ואת כוחה של החברות, לומד להתגבר על הפחדים שלו וחשוב לא פחות – מוצא בתוכו את היכולת להביע את עצמו ואת אהבתו לחבריו ולילדה.

 

ארנב הקטיפה / מרג'רי ויליאמס, מאנגלית: מאירה פירון, הוצאת טל-מאי

אל חדר הילדים העמוס בצעצועים מתווסף יום אחד ארנב קטיפה מהודר. סוס העור מגלה לו שיש קסם מיוחד אשר הופך צעצועים לאמיתיים: "'אמיתי זה לא ממה אתה עשוי, אמר סוס העור. 'אלא משהו שקורה לך. כשילד אוהב אותך הרבה מאוד זמן, לא רק אוהב לשחק איתך אלא באמת אוהב אותך, אתה נעשה אמיתי" (עמ' 12). הארנב מקווה בכל מאודו שגם הוא, בבוא הזמן, יהיה אמיתי. ואכן, קשר מיוחד מאוד נרקם בין הילד לארנב, והאהבה הזאת הופכת אותו לאמיתי. הקשר נגדע במפתיע בגלל מחלה של הילד, ופיית הקסם של חדר הילדים מופיעה. פיית הקסם מטפלת בצעצועים הבלויים שהילדים אהבו פעם, וכעת אינם זקוקים להם עוד. היא הופכת אותם לאמיתיים, אבל הארנב אומר לה שהוא היה אמיתי עוד קודם. "'היית אמיתי בשביל הילד,' אמרה הפיה, 'כי הוא אהב אותך. עכשיו תהיה אמיתי בשביל כולם'" (עמ' 47). 

בסיפור עולות שאלות זהות ובעיקר השאלה מה אמיתי ומה לא אמיתי, ואיך נעשים אמיתיים. ארנב הקטיפה נעשה אמיתי פעמיים: פעם אחת כשהוא זוכה באהבתו של הילד, ובפעם השנייה כשזורקים אותו לפח האשפה ופיית הקסם מצילה אותו. אבל בעצם הארנב היה אמיתי גם קודם – הוא היה ארנב קטיפה אמיתי (כפי שפלסטיק מצעצועים יוצאים לטייל הוא כדור אמיתי). אז מה הפך אותו לאמיתי בפעם השנייה? האהבה של הילד. האהבה הזאת יצרה מערכת יחסים, רגשות הדדיים שהם הכרחיים לקיומה של הנפש. הוא קיים, הוא חשוב למישהו, הוא נחוץ. אבל מה קורה כשהוא מפסיק להיות נחוץ? כשאמנם יש לו נפש, אבל נפרדים ממנו, זורקים אותו? בתחילת הסיפור, כשהארנב שואל את סוס העור אם זה כואב להיות אמיתי, זאת תשובתו: "'לפעמים,' ענה סוס העור, כי הוא תמיד אמר אמת. 'כשאתה אמיתי לא אכפת לך לכאוב קצת.'" ואכן, בסוף הסיפור, הארנב חווה את הכאב הגדול מכולם: הוא נזרק לפח ואמורים לשרוף אותו עם שאר הצעצועים המיותרים. כאב הנטישה והפחד מפני המוות (השריפה) הופכים אותו לאמיתי בפעם השנייה, מבגרים אותו, מחכימים אותו, מעשירים את הקיום שלו. הרבי מקוצק (1859-1787), טבע ביטוי מדויק: "אין שלם מלב שבור". הרעיון הזה מובא כאן: הכאב הופך את הארנב לדמות שלמה. הוא אינו סתם חפץ דומם מלא נסורת.

אני מעזה להציע כאן בזהירות את האפשרות שהסיפור ארנב הקטיפה הוא גם סיפור על מוות. רק מי שיכול למות יכול להיות אמיתי. אם אתה לא אמיתי, אתה לא יכול למות. שמעתם פעם על צעצוע שמת? אין חיים בלי מוות. מהבחינה הזאת הספר הזה הוא אחד מספרי הילדים הנועזים שאני מכירה, כי (לדעתי) הוא עוסק במוות והוא עושה את זה באופן מנחם ובסביבה מוגנת. אמנם הילד היה חולה והיה חשש גדול לחייו, אבל הילד החלים, ומכיוון שארנב הקטיפה בילה איתו במיטה בזמן המחלה, הוא זה שנגוע עכשיו בחיידקים, הוא החולה, ולכן יש לשרוף אותו. הילד מחלים (למרבה ההקלה של הקורא) וארנב הקטיפה, שכבר התבלה מאוד ונדבק בחיידקים, נשלח אל מותו: "עכשיו הלילה היה מואר, שכן הירח כבר עלה. היער כולו היה יפהפה, ועלי השרך נצצו כמו כסף קפוא. במישורים הפעורים בין גזעי העצים רקדו ארנבי הבר עם צלליהם בעשב הקטיפתי, אך כשראו את הפיה הפסיקו לרקוד ועמדו במעגל להביט בה. 'הבאתי לכם חבר חדש,' אמרה הפיה. 'עליכם להיות טובים אליו וללמד אותו כל מה שעליו לדעת בארץ הארנבים, שכן הוא יגור אתכם לנצח נצחים!'" (עמ' 50). תיאור פיוטי ויפה לקץ החיים של ארנב הקטיפה, שעובר לעולם הנצח.

 

צעצועים יוצאים לטייל וארנב הקטיפה נפגשים

ארנב הקטיפה ראה אור בשנת 1922, וייתכן שהיה אחד ממקורות ההשראה של ג'נקינס לספרה צעצועים יוצאים לטייל שכתבה ב-2006. אין ספק שאפשר למצוא בין שני הספרים קווים מקבילים, מאפיינים דומים ורעיונות חופפים. כאמור, בשתי היצירות אין לדמויות האנושיות שמות והם רק "ילד" (ארנב הקטיפה) וילדה קטנה (צעצועים יוצאים לטייל). המוקד של העלילה הוא הצעצועים ועולמם הסוער והתוסס שנע משמחה לעצב, מתשוקה לאכזבה, מוודאות לפחד וכן הלאה. האמצעי הספרותי הזה מקל על הילדים לקרוא על הטלטלות הקשות העוברות על הגיבורים, כי ההרחקה הזאת מפחיתה מהאיום. אבל כדי שהקוראים יוכלו להזדהות, הצעצועים צריכים להיות אמיתיים, ובעבור ילדים זהו תהליך פשוט וקל: אם הם אוהבים את הצעצוע שלהם, הוא אמיתי. כל מבוגר מכיר את הדאגה של הילדים לרווחת הצעצועים האהובים שלהם, שיהיה להם מספיק אוויר לנשום, שלא יהיה להם קר, שלא יחסר להם שום דבר וכן הלאה. לכן, השלב הראשון בשני הספרים האלה הוא הפיכת את הצעצועים לאמיתיים, ואת זה משיגים באמצעות האהבה. אחרי שהם אמיתיים, הם צריכים להבין מי ומה הם ולגבש זהות. בתהליך גיבוש הזהות הם חווים רגשי נחיתות ופחדים, כי הם משווים את עצמם לאחרים. ארנב הקטיפה משווה את עצמו לצעצועים מכניים משוכללים בחדר המשחקים, ומרגיש נחות לעומתם. בגינה, מחוץ לבית, הוא משווה את עצמו לארנבים בשר ודם ושוב מרגיש נחות לעומתם. פלסטיק, מצעצועים יוצאים לטייל, מרגיש נחות לעומת הצעצועים האחרים שהם בעצם דמויי בעלי חיים. הוא רק פלסטיק, מלאכותי. טריגוני מרגישה נחותה לעומת פלסטיק כי היא אינה יכולה לצוף במים. גושון מרגיש אהוב פחות מטריגוני, כי היא מבלה כל לילה במיטתה של הילדה הקטנה. רק כאשר כל צעצוע מבין מה ייחודו ומה כוחותיו, הוא מצליח לגבש לעצמו זהות ולהתגבר על תחושת הנחיתות.  

בשני הסיפורים הצעצועים נעשים אמיתיים, מבררים זהות, מתגברים על תחושת נחיתות, מתגברים על חרדות, חווים אהבה ובעצם כך מעוררים בקוראים הילדים אמפתיה. אבל בארנב הקטיפה יש גם פרידה קשה ומתוקה, שנכנסת ללב, ובסופו של דבר מרפאה את מכאוביו.