נינה הולכת וגם אנחנו

על "נינה הולכת" מאת נורית זרחי. איורים: הִלה חבקין.
 

אילנה אלקד-להמן*
 

כריכת הספר נינה הולכת

ספרה החדש של נורית זרחי נינה הולכת (הקיבוץ המאוחד, 2013) הוא סיפור על צעדיה הראשונים של פעוטה, אולם כשקראתי בו מצאתי שכדרכה, זרחי כותבת ספר שאינו לפעוטות בלבד.

"למה לקרוא ספרות?" שואל עמוס עוז במאמר שנכתב לפני שלושה עשורים, אך הוא אקטואלי לא פחות גם היום. לכאורה, קריאת ספרת היא תובענית ואף אינה מספקת חוויה עתירת חושים ומיידית כמו אמצעי התקשורת והבידור החדשניים למיניהם. אך קריאת הספרות מתגמלת פי כמה וכמה, אומר עוז. היא מאפשרת לקורא השתתפות בהפקה אינטימית של שותפות עם הסופר. ותוצאת ההפקה הזו היא הפתעה:   "עומק ההפתעה הוא באיזה גילוי פנימי על עצמנו" (עוז, 1989). קריאת סיפור על אחרים בספרות טובה – מאפשרת לנו ללמוד ולהבין את עצמנו. תכונתה מעוררת הפליאה של הספרות היא יכולתה לייצג חיי נפש של הדמויות שאת סיפורן היא מציגה בפני הקורא. ייצוג כזה הוא אתגר גדול בפני הסופר או המשורר, ומקור לחיפוש אחר דרכים מקוריות לייצוג פואטי של עולם זה. מנקודת מבטו של קורא, יכולת הספרות לשקף עולם פנימי היא אחת הסיבות החשובות ביותר לקריאה: באמצעות הספרות הקורא המבוגר והקורא הילד מוצאים שיש מי שחש תחושות דומות לשלו, שעולמו הפנימי דומה לעולמו: הספרות מפיגה את תחושת הבדידות הקיומית של האדם.

ספרות הילדים לגיל הרך מתייחסת בדרך כלל רק לעולם הנצפה מהחוץ, עולם של פעילויות הקשורות בילד ובסביבתו, ואשר מיוצג בשפה באמצעות פעלים (צ'וקובסקי, 1985). באופן כזה ילד עצוב או ילד שחש פחד הוא מי שבוכה, וילד שמח הוא מי שמשתובב או צוחק. אך המנעד הרגשי של חיי הנפש של ילדים קטנים הוא רחב, אף שאינם מסוגלים לתת לרגשות אלה ביטוי מילולי, והספרות מחפשת דרכים לייצוג רגשות מגוונים, באופן שייתפס כמייצג באמינות עולם של ילד/ה.

כיצד מתארת ספרות הילדים את מה שבעיני המבוגרים הינו התרחשות דרמטית בעולם הילד (וודאי שבעולמם של הורים), אירוע שהוא מעין פלא: הילד/ה צועד/ת לבדו? כדי לתאר מה שקורה בעולמו של ילד אשר צועד את צעדיו הראשונים, ולעצב את החוויה המורכבת של פחד מהליכה שהופכת לחוויית הצלחה, בחר המלחין מרדכי זעירא, שגם כתב את המילים לשיר[1], לייצג את הפעוט באופן מטונימי באמצעות בעל חיים ענק, בגרסתו התינוקית, פילון. אפילו הוא, הפיל, כשהוא תינוק, הוא פילון חששן:

פִּיל-פִּילוֹן, אַפּוֹ אָרֹךְ,

לֹא יֵדַע כֵּיצַד לִדְרֹךְ,

רַק אֶתְמוֹל נוֹלַד הַפִּיל,

וְלָלֶכֶת לֹא רָגִיל.

פִּיל, פִּיל, פִּיל-פִּילוֹן

לֹא יֵדַע לִדְרֹךְ.

תמונה מתוך הספר נינה הולכת

זעירא מציע הסברים שונים לאי-יכולתו של הפיל לצעוד: "רק אתמול נולד", "אינו רגיל", לא יודע לדרוך, לא זוכר מה לפנים ומה לאחור ולכן לא יכול לבצע את הוראות אמא. הפילון מאופיין בעיקר באמצעות מילית השלילה לא: "ללכת לא רגיל…  לא ידע לדרוך… לא יזכור אי פנים ואי אחור… ללכת לא התחיל… לא הזיז אפילו רגל… ". חזרת הפזמון "פיל, פיל, פיל-פילון / לא יידע לדרוך" ארבע פעמים – מעצימה את חוסר יכולתו של הפיל ובמקביל מבליטה את ההיפוך בסיום, בשבירת הפזמון תוך המרת המילה "לא" במילה "כבר": "כבר ידע לדרוך!".

כיצד מתרחש הצעד הדרמטי של צעידת הצעד הראשון?

המפנה מאי-יכולת ליכולת מתרחש בשירו של זעירא בעקבות אירוע "מבהיל":

אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל!

בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל!

פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד

וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!

זעירא בחר לתאר את הפחד מהצעידה כקטן מהפחד של הפילון מאביו, הפיל הענק, והפילון לומד לדרוך – אולם במחיר תפיסת האב כסוכן הסמכות וההפחדה, אולי ברוח ערכי החינוך באמצע המאה העשרים[2].

זרחי, סופרת ומשוררת שמייצגת נורמות פוסטמודרניות של סמכות הורית (למשל, בספריה מי מכיר את תנינה?, אמורי אשיגה אטוסה, שינגלונגה מיטה מסודרת) – בוחרת לתאר את צעדיו הראשונים של הילד באמצעות כניסה ל'ראשה' של נינה: מה חשה ומה חשבה וכיצד קיבלה אומץ להתחיל ללכת? היא מבקשת לחשוף בפני הקורא את עולמה הפנימי של הפעוטה, עולם שקשה לייצג, ועושה זאת באמצעות כניסה לחלומה של נינה. בחלום, רצונותיה וחששותיה של נינה לובשים לבוש ילדותי של פעילות מדומיינת (או נחלמת) כאמצעי להתגבר על הפחד מפני ההליכה לבד, וכמבע למעבר מעולמה של תינוקת לעולם של ילדה הולכת.

הסיפור נפתח בדמדומים שבמעבר מערות לשינה. עבור נינה ועבור הקורא זהו מעבר מריאליה לפנטזיה: "נינה שוכבת במיטה. היא תינוקת. עכשיו לילה, אבל נינה חושבת שהיא ערה". הגלישה ממציאות לפנטזיה בדרך זו אופיינית לזרחי (אלקד-להמן, 2006). בחלום מתנהלת שיחת פיתוי בין הצעצועים לבין נינה: הם מזמינים אותה "בואי נצא […] בואי נלך" אך נינה מסרבת: "אני עוד תינוקת […] תינוקת לא יכולה […] ללכת […] לרוץ ולקפוץ" – זיהוי עצמה כתינוקת מקבע אותה כחסרת יכולת, וחוסם ניסיון לשינוי. זרחי מעצימה את הסירוב באמצעות חזרתיות מכאנית על המילה תינוקת. דווקא הבובה היא זו שמציגה בפני נינה את מרחב האפשרויות, באמצעות החלום: "בחלום הכול אפשר".

תמונה נוספת מתוך הספר

בחלומה, הצעצועים – דובון, פילון, קנגורון, ארנבת ובובה – מובילים את נינה מהעולם הבטוח והמוגן של הבית ומעולמה של התינוקות – למרחב קסום של הגן בלילה: מרחב שמחוץ לבית, ולהגנה שהוא מעניק לתינוקת. נינה מגלה את הקסם שבמרחב החופשי, מלאת התפעלות אינה חדלה לשאול: "מה זה?". היציאה למרחב החדש, בשעה שונה משעת הטיול של התינוקות, מפגישה אותה עם עולם שנמנע ממנה כתינוקת שלא יכולה ללכת:  התנשמת, הרוח, הירח, הגשם – עולם מופלא המצוי בחוץ, ושנחשף בזכות הנכונות לוותר על התינוקוּת, להסתכן ולצאת החוצה. כשגשם מתחיל לרדת, ובעקבותיו מבקשים הצעצועים להגן על נינה שיושבת במריצה שהולכת ומתמלאה במי הגשם "התינוקת שלנו לא יודעת לשחות" נינה מוחה: "לא נכון […]  זה כיף!", היא שוחה בהנאה המוציאה אותה מהפאסיביות של התינוקת. אולם עדיין לא לגמרי. היא ספק מבקשת ספק מצווה על הצעצועים: "קחו אותי הביתה!"  וכשאלה אינם נענים לה, בהחלטה עצמית שלה והבנה ש"אין שום ברירה ונינה קמה על רגליה – צעד צעד והיא מתחילה ללכת" – להתפעלותם של הירח הרוח והתנשמת.

המסע הפנטסטי בחלום, בו נינה הפכה מתינוקת פאסיבית ש"לא יכולה" למי שמסוגלת למחות "לא נכון", לשחות, ללכת, ולחוות מפגש עם עולם מופלא – מאפשר לנינה של שעות הערות לצאת מהתינוקוּת תרתי משמע: "נינה עומדת על השטיח […] צעד צעד היא דורכת". ההורים מתפעלים ונרגשים: "הפלא ופלא […]  נינה הולכת!" ואילו נינה, החוויה הגדולה שלה כבר התרחשה קודם לכן, בחלום, בפרידה מהתינוקוּת.

"צעד צעד היא דורכת" כותבת זרחי, ולא במקרה. זרחי מבקשת שהקורא ייזכר בצעדיו ובדריכה של הפילון של זעירא, ושנקשיב לחוויה האותנטית של נינה: היא לומדת לדרוך ולצעוד לא מתוך חוויית הבהלה מהאב ומהסמכות של הפילון שלומד לדרוך, אלא מחוויית החופש והפנטזיה שמזמן החלום.

ההצעה של זרחי לצאת מהתינוקוּת לעולם מתוך החירות והעוצמה של הפנטזיה – נוגעת לא רק לעולמם של תינוקות, אלא לעולמם של כל מי שחשים כתינוק, חלשים, חוששים וחסרי יכולת. במובן זה הסיפור מציע אלגוריה לכל צעידה בעולם, לא רק זו של צעד ראשון של התינוקות. בכל תחום בחיים נעשה איזה צעד ראשון. זהו כוחה המופלא של ספרות טובה, שמסוגלת לגעת בלבו של הקורא בה בכל גיל. כותב הסופר הבריטי ג'וליאן בארנס: "באמצעות ספרים הבנתי לראשונה שקיימים עולמות אחרים מעבר לעולם שלי; באמצעות ספרים דמיינתי לראשונה איך זה להיות מישהו אחר; באמצעותם מצאתי לראשונה את אותו קשר אינטימי ועמוק הנוצר כשקולו של סופר נכנס לראשו של קורא." (בארנס, 2012).

מקורות

אלקד-להמן, א'. (2006). לבדה היא אורגת – קריאה ביצירותיה של נורית זרחי. ירושלים: כרמל.

בארנס, ג'. (2012). "חיים עם ספרים", הארץ ספרים, 16.10.12  http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1843508

זעירא, מ'. (1960). "פיל פילון". בתוך: זמר חן (עמ' 169). תל אביב:  בית הוצאה של איגוד הקומפוזיטורים בשיתוף עם המרכז לתרבות ולחינוך.

זרחי, נ'. (2013). נינה הולכת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

הכהן, א'. (1998) "עוד שיר אחד רצה הוא לזמר : מרדכי זעירא היה גדול המלחינים בתקופת המדינה שבדרך". עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, כ"ג,  5 (139), 16-14.

עוז, ע'. (1989). "למה לקרוא ספרות?". מאזנים, 5-6, 45-43.

צ'וקובסקי, ק'. (1985). משתיים עד חמש ההתפתחות הלשונית של ילדים. תל אביב: ספרית פועלים הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.

שמואלי, ה'. וגרוס-לוין, ר'. (1968). "על שיריו של מרדכי זעירא". החינוך המוסיקלי, י"ד-ט"ו, 67-71.

*פרופסור אילנה אלקד-להמן מכהנת כדקנית הפקולטה הרב-תחומית במכללת לוינסקי לחינוך


[1] זעירא לא תפס את עצמו כמשורר, אף שכתב מילים לרבים מהשירים שהלחין, זאת דווקא בשל יחסו הרציני מאד למילה השירית: הוא חשב שהעברית שלו כמהגר אינה טובה דיה, ונטה לשיתוף פעולה עם משוררים וסופרים (שמואלי וגרוס-לוין, 1968; הכהן, 1998).
[2] הדפסת השיר המובאת לעיל היא משנת 1960, אך ללא ספק השיר נכתב מוקדם יותר, כנראה בשנות ה- 30 או ה- 40. לפי אתר "זמר רשת", המוקדש לשימור הזמר העברי, זעירא כתב שירי ילדים לפי בקשת רעייתו, שהיתה גננת, לצרכי עבודתה וגם לבנו, שנולד ב- 1935 ולנכדתו. ראו:  http://www.zemereshet.co.il/biography.asp?artists_id=22&id=82